מונולוג מרטיט של גרושה, חסידת גור

שלום ר' חיים,

אני לא יודעת אם תסכים לתת פומבי למכתב שלי, כי זה לא כ"כ מקובל אצלנו שאשה כותבת מכתבים (כל הבלוגים שלך עוסקים בעיקר סביב גברים, וכמעט אין מקום לנשים. אבל אני, כאשה, אין לי זכות ביטוי???). אך זהו קרש ההצלה האחרון שלי בעולמי שהוחשך ברגע ונחרב באבחה פתאומית.

אני לא רוצה להיחשף, ולא מעוניינת לפזר הרבה פרטים שיסגירו אותי, אך אני גרושה די טריה עם ילדים, מתוסכלת ומבולבלת, לא יודעת מיהו אוהב ומיהו אויב ואורב.

אני כותבת שורות אלו בדמע ובלב פצוע ושותת דם, מי שלא עבר בחייו את מסלול היסורים של אשה גרושה לא יבין זאת לעולם.

לצערי הרב, לפני תקופה נחרב עלי עולמי, ומסיבות שלא אפרט כאן נאלצתי לפרק את החבילה ולהתגרש מבעלי, אין בלבי מאומה על בעלי, ולא התגרשנו מחמת שלא הסתדרנו, ואני רק יכולה לומר שמצב זה הופך את הגירושין לבלתי ניתנים להכלה, כי אנו לא שונאים את זה זה.

אבל מה שתסכל אותי יותר מכל, היא העובדה שבאופן אוטומטי השטיבל של בעלי (לשעבר) התגייס לעזרתו, ואילו אני נותרתי גלמודה לבדי בעולמי, לבדי זה לא כ"כ מדויק, כי אני מטופלת בשני ילדים טהורים, שפרשייה כואבת זו לבטח תותיר עליהם את חותמה. אללי לי.

בנוסף לכך, משפחתי והורי שיחי' אינם יכולים לסייע לי ולתמוך בי, מכל מיני סיבות, ומה שקרה שכל מיני עסקנים דחפו את עצמם "לעזור" לפרשה, כאשר בעיקר הם מתחשבים בבעלי ומנסים שהוא ייצא טוב מכל הסיפור הזה. אך מה איתי? אני בת גרים?

כל הקהילה, הגבאים, העסקנים, גבאי הצדקה, וכן גוזרי קופונים למיניהם תחבו את אפם בסיפור הצהוב הזה, אך באופן אוטומטי באו לעזרת בעלי. ואנוכי בודדה וחלשה, מבלי משענת, שהחיים לא הסבירו לי פנים, אנה אני באה? ניסיתי ליצור קשר עם בית האדמו"ר שליט"א, עם גבאים ומשמשים בקודש, אך נתקלתי בקיר אטום, ולא היה מענה לזעקתי האילמת.

ניסיתי את כל הדרכים האפשריות אולי בכל אופן אצליח להיכנס לרבי שליט"א, או למצער לשלוח אליו שליח שישטח לפניו את צרותיי ואזכה לקבל עצה והדרכה וכתף תומכת, כי לבעלי לשעבר כולם עוזרים, כולל הרבי שתמיד שמעתי על לבו הרחום ועל המופתים שמתגלגלים מתחת השלחן שלו. האם לא יוכל למצוא מזור גם למכאוביי?

חברות אמרו שלי שאחפש חסידות אחרת. ואני ממש לא מעוניינת כי כל חיי חונכתי על ברכי חסידות מפוארת זו, ואני נושמת ומרגישה את הרעיונות והאידיאלים שלה. ואני לא מבינה למה ומדוע לא להישאר במקום הקדוש והיפה הזה. ואכן יש מחברותי שמסתכלות עלי כתמימה וצדיקה יתר על המידה.

אני חשה, כי אין אוזן שתסכים לשמוע את זעקותיי ושעוותי, ואין לב שאוכל לתנות לו את צערי ושיאות לספוג את דמעותיי.

חלילה אני לא באה בטענות לאף אחד, ולא מטילה ספק בשום רעיון עליו חונכתי ובו אני מאמינה בכל נימי ליבי, אך נדמה לי גם שאני משלמת את מחיר הגודל של החסידות, אז מי אמר באמת שכדאי לנו להיות כ"כ גדולים, ושהאדם קטן ייאבד בתוך כל החסידות העצומה הזאת?

אני לא מאמינה לעצמי שעולות לי בראש מחשבות כאלו, כי כל שנות נעוריי נשבתי במיתוס הסוחף הזה שהחסידות שלי לא תתחלק לעולם (יש איזה ווארט שהמורה אמרה פעם בכיתה בעניין). אך עכשיו בגלל המשבר האיום שאני עוברת, פתאום צצות לי כל מיני מחשבות שמעולם לא העלתי על דעתי, ופתאום אני מוצאת את עצמי אבודה ומתוסכלת, ואני שואלת, אולי כן צריך לחלק את החסידות הגדולה הזאת לכמה חסידויות בגודל סביר, וכך כל אחד יוכל לזכות יותר לתשומת לב (יתכן גם שכל מי שמונעים את זה, מונעים משאיפות פוליטיות ואינטרסנטיות שמפחדים לאבד חלק מהשררה שלהם כאשר גור תהיה מחולקת לכמה חצרות).

מי אמר שזה נכון וחכם להיאחז בקרנות המזבח בעקשנות מיותרת וטיפשית וקטנונית? מי אמר שזאת גאווה לא להתחלק? ומהיכן צמחה המסורת הזאת שגור לא תתחלק לעולם עד ביאת המשיח? וגם לא חייב להיות מריבות, ניתן להיפרד ולהתחלק לחיים ולשלום, בלי מלחמות, וכל אחד גם יוכל למצוא את עצמו ולהתחבר לדרך שיותר מתאימה לו וקרובה לליבו.