שלום וברכה מורי ורבותי!
תשעה באב מאחורינו.
סיימנו עם הצום,
סיימנו עם התענית,
סיימנו עם חמשת העינויים,
סיימנו אפילו עם האיסורים הקודמים שהיו – "רק" לא לשמוע שירים, "רק" לא להתחתן, "רק" לא לאכול בשר.
הכל מאחורינו.
אבל מה בעצם קורה כאן?
האם באמת הכל מאחורינו?
האם באמת בית המקדש נבנה?
על מה אנו מאושרים כל כך?
אמרנו, חוזרים ושומעים שירים ב"ווליום" גבוה כאילו הכל כבר מאחורינו באמת, הרי שום דבר לא השתנה…
בדיוק כפי שאמרנו בערב תשעה באב, ש"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא ה' ע”א), כך אנו אומרים גם היום.
אם היינו זוכים, ביום הזה בית המקדש היה נבנה. ואם הוא לא נבנה, זה אומר שביום הזה, לוּ הוא היה בנוי, הוא היה נחרב בגלל עוונותינו חטאינו ופשעינו.
אז על סמך מה אנו מתחילים דף חדש?
ובכלל, איך בכל שנה אנו מייחדים זמן מסוים לחורבן, ולאחר מכן, כביכול שוכחים ממנו, ומתחילים עם נבואות הנחמה?
הרי גם נבואות הנחמה וגם נבואות הזעם תמיד היו כתובות בתנ"ך...
מה ההבדל בין הימים הללו לימים הללו?
מדוע כאן אנו מרימים על נס את נבואות החורבן, ואילו כאן אנו מרימים על נס דווקא את הנבואות הנחמה?
התשובה היא פשוטה!
אומר לך הקדוש ברוך הוא: "יקירי! אני רוצה אותך מדי פעם עובד קשה על בנין בית המקדש. אני מקווה מאד שתצליח. אבל גם אם לא הצלחת, אני רוצה שהחיים ימשיכו כסדרם.
כלומר, תמשיך לומר 'תיקון חצות' בלילות, תמשיך להשאיר סימנים של אבל בכל חתונה ובכל שולחן, תמשיך לעבוד על 'בין אדם לחברו', תעשה הכל כדי לזכור את החורבן האמתי, ולעשות הכל כדי לבנות אותו.
אבל תזכור דבר אחד, גם בטרגדיה הגדולה והאיומה ביותר בעולם, אני מבקש ממך להמשיך.
גם בטרגדיות האישיות שלך, גם בדברים הפרטיים שלך, גם בדברים העצובים שלך, ואפילו באובדן של נפש, תזכור תמיד 'גזירה על מת שישתכח מן הלב' (פסחים נ"ד ע"ב)".
הקדוש ברוך הוא אומר: "אני רוצה אתכם ממשיכים גם לאחר האסונות הגדולים ביותר. כי לבכות ולהיאבד לאורך זמן, לא מקדם אותך לשום מקום.
תעשה הכל בשביל לפתוח דף חדש, תתחזק, ודווקא מתוך אותה שמחה, דווקא מתוך אותם כחות שתקבל, תוכל להקים ולבנות את בית המקדש מחדש.
ברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.