מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
בנסיבות חיי אני נוסע בכבישים ופעמיים בשבוע אני חי חלק מחיי על כביש שש. בנסיעה, עולות לי תובנות מעניינות. במדינות רגילות תראו שהנתיב הימני הוא המשומש ביותר. לפעמים משפצים רק נתיב זה, שעיקר התנועה מתנהלת בו. בארץ, הנתיב הפנוי ביותר הוא הנתיב הימני. כמעט אין מי שנוסע בו. גם מי שנוסע במהירות נמוכה יחסית, עובר מיד עם השילוב להילוך גבוה לנתיב האמצעי לפחות. שלא יהיה ח"ו מתישהו איכשהו מצב שמישהו נוסע איטי ממנו והוא לא יוכל לעקוף אותו, כי במסלול משמאלו מישהו ממהר.
חוקרי התנהגות אומרים שהכוח היותר חזק באדם, הוא הפחד מלהפסיד. הכוח הזה חזק מהרצון להרוויח. קודם כל: לא להפסיד.
לי באופן אישי המצב הזה נוח מאוד. במקום להתמודד עם נהגים עוקפים ודוחפים במסלולים השמאליים, אני נוסע בנחת (במהירות מאה ועשר קמ"ש בערך) על המסלול הימני. תודה לכל המתחשבים.
המעלה היותר גדולה בנסיעתי בנתיב הימני, היא ההגנה על חיי. איני יודע באיזה בית ספר מלמדים זאת, אבל עושה רושם שזה חלק בסיסי מלימודי הליבה או משהו כזה. נראה שרוב נהגי המכוניות חושבים שבחזית מכוניתם יש איזו כף ענקית, משל היו דחפורי מירוץ והם מנסים להזיז את הנוסע שלפניהם מדרכם, באמצעות דחיקת פגושם הקדמי אל פגושו האחורי.
אני נוהג להפעיל את ארבעת המהבהבים, כדי
לסמן לנהג שאחרי , שהוא קרוב מידי. חלק מהנהגים מתעשתים ומתרחקים (ורובם, חוזרים
להיצמד אחרי חצי דקה. הרגל נעשה לטבע) וחלק אחר, לא רק שלא שומר מרחק, אלא מפעיל
את הצופר, פנסים וכו', כדי לסמן לי שאלך לישון בבית ולא על הכביש.
בנסיעתי על הנתיב הימני, אני חוסך חלק נכבד מהנהגה שכיחה זו, אבל לא תמיד אני רק בימין.
לא את חוויותי ומצוקותי על הכביש באתי לשתף, אלא את אספקט סיכון החיים שבכך. הסתבר לי שהדברים שלהלן לא ידועים לכל וחשבתי שמחובתי בעולמי גם ליידע את מי שטרם יודע.
מומחים אומרים שלמוח לוקח שתי שניות, כדי לקלוט שינוי במצב ולהגיב בהתאם. שתי שניות זה טווח התגובה האנושי. גם אם עברתם באדום, המשטרה לא תגיש נגדכם אישום, אם זה קרה בשתי השניות הראשונות (על אף שזה פחות אחוז הגיונית, כי יש הבהוב ירוק קודם ויש כתום קודם).
כלומר, שאם אתה שומר מרחק של פחות משתי שניות מהרכב שלפניך, במקרה שהוא יעצור עצירת-פתע, אתה תתנגש בו! זה לא חשש או אולי. זה וודאי!
איך תדע אם המרחק ביניכם הוא של שתי שניות, או פחות? השיטה פשוטה מאוד. אתה תופס נקודת מקום (עמוד חשמל לצד הדרך, למשל) ואומר את המילים 'עשרים ואחת, עשרים ושתיים' בקצב דיבור רגיל. הזמן שלוקח לומר 'עשרים ואחת' הוא שניה, כך שאם הצלחת לספור שני מספרים בין הזמן שהרכב שלפניך היה ליד עמוד החשמל לזמן שאתה ליד עמוד החשמל, פירושו הוא שיש ביניכם מרחק של שתי שניות. אם לא הספקת, אתה (והוא) בסכנה.
אולי זה יראה לך מוזר בהתחלה, אבל יכולני לומר לך מניסיון רב שנים, שכשמתרגלים לזה, לומדים להעריך את המרחק גם בלי לספור. אבל בהתחלה, זו חובה.
זה לא תלוי מהירות. זה תלוי זמן. במהירות גבוהה צריך לשמור מרחק גדול יותר, (כי הרכב יעבור יותר מרחק בזמן של שתי השניות) ובמהירות נמוכה, המרחק קטן יותר. בכל אופן, שמירת מרחק של שתי שניות הוא המינימום שאתה חייב לעצמך וליורשיך.
הערה. האמירה ששתי שניות מספיקות, מתבססת על הנחה ששני הרכבים במצב מכני תקין לחלוטין ושהנהיגה היא על כביש יבש ותקין. אם במקרה הרכב שלפניך שומר על תקינות הברקסים שלו יותר ממך אז הוא יעצור מיידית והרכב שלך לא יצליח לעצור (ההנחה היא שאתם עוצרים באותו מרחק ורק זמן התגובה הוא המפריד). אם הרכב שאחריך הוא משאית כבדה, או שלא הקפיד על חידוש המעצורים שלו, עלול להיות שאתה תעצור, אבל המשקל שלו יגרום לו להמשיך לנסוע (ולדרוס אותך). לכן חשוב מאוד לשמור מרחק גם מאחור! כלומר להזהר ולהתרחק ממשוגעים (שכאן הם נורמליים) ולאותת למי שנצמד אליך, שיתרחק.
הכלל זה לא תקף, גם כשאתה נוסע בכביש חורפי בקנדה. במצבים הלא יציבים של מים, שלג, או קרח על הכביש, צריך לקחת בחשבון שהרכבים יגיבו אחרת וצריך לשמור מרחק גדול יותר. אין בזה חוק, אבל שמירת החיים היא החוק מורה הדרך.
מעניין שאף אחד לא עלה עדיין על הנישה של 'הגנה מתאונות דרכים'. הרי מוכרים לנו 'בני חיי ומזוני' 'הצלחה בחינוך הבנים' 'הגנה מפני קורונה' וכדו' הבלים אין קץ. יש גם תמונה של מומחה לגירוש עכברים ויש סגולות שאני מתבייש לצטט כאן. אבל אף גוף צדקה לא אימץ את הגנת החיים (תמורת ח"י רוטל, או ארבעים סאה של הבל פיהם של תינוקות וכדו').
והחי יתן אל ליבו
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.