תמונה שמייצגת את כל הסיפור

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

הדבר שבגינו כתבתי שהיכולת לבטא רצון פנימי הנה מבורכת הנה בשל העובדה שאנחנו חיים בתוך עולם מדומיין שברובו הגדול בנוי על שקר-ע"ג-שקר (עד ללמטה...). ואבאר מילתי.

כתבתי כאן אודות המציאות שכולנו גם מְשַׂחֲקִים מִשְׂחָקִים בעולם. בכל מעשה שאנחנו עושים יש גם חלק של שחקנות. גם כשאנחנו בנים, בני זוג, אבות, מחנכים, או כל דבר אחר, אנחנו עושים זאת בדרך ובהתניות שנתפסו אצלנו קודם על התפקיד הזה. זה מצב נכון לכל בני אנוש.

אצלנו המצב הזה מוכפל פי כמה וכמה, עד שכמעט ניתן לומר שצריך הרבה עבודה פנימית כדי לזהות במה אנחנו באמת אנחנו עצמנו ולא רק שחקנים על במה.

הדבר נובע מכמה סיבות. ראשית, ה'מה יאמרו' חזק אצלנו הרבה יותר מאשר 'בחוץ'. כל הגידול שלנו וכל החינוך שלנו מבוסס על זה שמה יגידו עלי ומה עם חילול השם? ומה עם פאסט נישט? שנית, יש אצלנו דגש חזק ולכתחילה של 'אנחנו'. רק אצלנו מישהו זר לך לגמרי יכול לגשת אליך ולהעיר לך משהו על הנהגתך. בכלל, ההבניה הסוציאלית שלנו שונה, אנחנו פחות אינדבדואליסטים ויותר חיות-חברה (או חיות-עדר, למי שמתעקש).

עוד סיבה לכך היא העובדה שיש הרבה דברים שאנחנו מצהירים עליהם כלפי חוץ כאילו אנחנו חושבים כך, אבל בליבנו פנימה אנחנו יודעים שזה בעצם בלוף. הסברתי כאן שזו אחת הסיבות לנפילתו של המפלץ* חיים ולדר ז"ל. כשאתה אומר ועושה דברים שאתה לא באמת מאמין בהם, אתה מחזק יותר ויותר את המצב שאתה בעצם סתם שחקן. האם אני יכול, למשל, לומר לאנשים בסביבתי את מחשבותי? כל עוד אני אנונימי, אני גיבור גדול, בחיים האמיתיים זה פיק"נ לדבר בכנות וביושר.

הרי אפילו אם תהיה לי מחלה ואסבול מזיעה באצבעות הרגליים, לא אעז ללכת עם סנדלים. יכול להיות שבשל כך אצטרך להינעל בביתי ולהפסיד הרבה דברים, כי להיות ללא גרביים אני יכול רק בתוך הבית. איני דן בכך אם זה טוב או אם זה רע, רק מסב את שימת הלב שחרדי נורמלי נתון להשפעת וביקורת החברה הרבה יותר מאשר בנאדם רגיל.

יתר על כן, אנחנו אפילו לא יכולים להעז לומר לעצמנו מילת אמת על רגשות עצמנו. אין בינינו כנות לגבי מה אנחנו מרגישים או חושבים. אתה באמת חושב שנשים דעתן קלה? אתה לא לוקח את הילד לרופאה מומחית? נמצא שאפילו השיח הפנימי שלנו מלא שקרים עצמיים והטעיות עצמיות.

אין לנו אומץ לחשוב או להרגיש משהו, בלי שהוא יקבל אישור מלמעלה שזה בסדר , שזה רגש או מחשבה 'בהכשר'. זכור לי מקרה בו צדיק שהתגרש בקש מגרושתו, כעבור שנים רבות,  סליחה על התנהגותו בעבר. תשובת הצדקת היתה שהיא צריכה לשאול את הרב האם לסלוח לו או לא. בעולמנו זה נשמע הגיוני שהיא לא יודעת והיא צריכה לשאול רב, אבל בעולמו של כל מי שאינו שבוי הדברים נשמעים הזויים לגמרי. השאלה אם את יכולה לסלוח או לא, תלויה במצבך הרגשי. האם את לא יודעת אפילו מה מצבך הרגשי??

אם כשאתה קורא את החרדי בעולמו אתה תוהה אם מותר לקרוא את מה שהוא כותב? לא האם הוא צודק, האם אני מסכים עם הדברים? אלא מה אני מנחש יחשבו פלמונים על הדברים, אתה במצב אומלל לגמרי. בן אדם נורמלי אמור לדעת מה הוא חושב ומה הוא מרגיש ואינו צריך שמישהו יאמר לו זאת.

אנחנו מכסים על ערוותנו זו, בהצבת שאלת-הדמה השקרית 'מה דעת התורה על זה', כשברור שלתורה יש דעות כמספר לומדיה.

בהמשך לשקרים עצמיים אלו, מתעוותת גם כל תפיסת המציאות שלנו. למשל, הציבור שלנו שוגה לחשוב ששר התקשורת מבטל את הקומה הכשרה. על אף שגם עיוור רואה שלא מדובר בעניין דתי כלל, אלא בשליטה ובכסף, הציבור ממשיך לדקלם שקרים ידועים אלו. גם המעזים לדבר אמת, כמו, ישי כהן ויעקב ריבלין, עדיין מתלוננים על עסקני הוועדה ומכסים על העובדה שהכל נעשה בחסות והנהגת כל 'הגדוילים'. מה זה אומר עלינו??

כל עוד אנחנו סתם שחקנים על במת העולם, אין יהדות אמיתית אצלנו. כל עוד שמירת המצוות היא בגלל החברה אז אינך דתי בכלל. אתה סתם 'שחקן בתפקיד דתי'.

קיצורם של דברים הוא שהחינוך שלנו בנה אותנו כאנשים חסרי דעה ומצפון שמחכים שאחרים יחליטו בשבילם מה נכון ומה לא, מה מוסרי ומה לא (למשל, א"א זה אמנם חמור, אבל להזהיר מפני מפלץ, זה האיסור היותר גדול).

לכן, אם קם מישהו וחושב ומרגיש משהו מתוך עצמו, אזי גם אם הוא טועה בדרך הפרסום, יש בשורה גדולה בעצם העובדה שיהודי חרדי ויר"ש מפעיל את האישיות שלו - בלי לקבל 'הסכמה' מאף דעתן. זו בשורה גדולה ומשמחת. כי מלבדו, מה יש לקב"ה מהמוני חרדים אומרי הן, האומרים לרע טוב ושמים חושך לאור?

 

חרדי בעולמו