מה שהם קוראים אהבה

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

לאחרונה התעורר פולמוס אודות שירו של 'משפיע' העוסק בתחום שבציבור שלנו הוא הס מלהזכיר. איני כדאי להתייחס לצד של 'מה נכון ומה לא נכון' במה שעשה, כי הדבר נוגע לאיך הציבור צריך להתנהג ובזה אין לי דעה* . עם זאת אתייחס לזוויות בנושא.

1.  למילים יש מובן ויש משמעות והרבה פעמים המרחק ביניהם רב ובסלנג המשמעות יכולה גם להתהפך לגמרי, כדוגמת 'חבל על הזמן'.

הגם שאנחנו אוהבים להתייחס למילים כאל משהו מובן ומוסכם, במציאות אין הדבר כן. מילים מקבלות מובן ומשמעות אחרים לגמרי במקומות וזמנים שונים והשימוש באותה מילה ממשיך רק כי אין לנו ברירה אחרת. מילה כמו 'אמא' שמובנה הישיר-לכאורה הינו ביולוגי, נושאת במשמעויותיה  מטענים כבדים ומחייבים. רק בסיפורי ילדים יש 'אמא' גם בבעלי חיים.

גם מילים שבאות 'טהורות' מעולם-המילים, מתפרשות-למעשה באופנים הפוכים לגמרי, בהיפגשם בעולם המציאות. נקח  למשל את המילה 'חינוך'. המובן הראשוני של המילה 'חינוך' היא (כדפירש"י ז"ל) תחילת העמדת הדבר על הדרך בה ישמש בעתיד. בפועל הדברים מתהפכים לגמרי בין עמים ותרבויות. בכל העולם מתקיימות מערכות חינוך. אבל, מהי ההכנה הנאותה? בצפון קוריאה ההכנה והחינוך הנאותים הם להכניס למוחו של הילד שקים ג'ונג-און הוא אדון הכל, הוא החכם, הוא המבין, הוא הנדיב, הגיבור וכו'. הוא ומשפחתו הם ההיסטוריה והעתיד של האומה הקוריאנית (נראה שאין בקוריאנית את המילה 'האדמו"ר').

בהתאם, החינוך הוא לעצב את דמותו של החניך, בתבנית שתתאים לדרישות והמשימות שהמדינה ואדמו"רה יציבו בפניו בהמשך. לצרכים פרקטיים יש ללמדו חכמות ואומנויות, אבל אלו הם רק כלים למטרת החינוך המהותית: יצירת בובה לצרכי הנ"ל.

לעומתם יש מערכות חינוך שטוענות את ההיפך המוחלט. תפקידו של החינוך הוא להכשיר את היחיד לשמור על ייחודיותו ולבטא מתוכו את מה שהוא מרגיש וחושב, בלי פחד ומורא ממה שיגידו או ידרשו אחרים. אמנם גם בגישה זו עדיין מחנכים לשמירה על הסדר הציבורי, ובכלל זה שמירת החוק במדינה, אבל מגמת החינוך הפוכה לגמרי. לא הכנת החניך להשתלבות וכניעה לתכתיבי הרשויות, אלא בנייתו כעצמאי חושב ומחליט מעצמו. כמובן שלדעת כל אחת מהשיטות, דרכם של האחרים היא אנטי-חינוך.

חידדתי את ההבדלים, כדי להדגיש שאצלנו יש מעורבות-מה של שתי הגישות. בעקרון החינוך הבסיסי שלנו הוא דומה לצפון הקוריאני (מבחינה זו), אבל מצד שני כן מטפחים ייחודיות ורצון שזה הקטן יהיה בעל מחדש ופורץ דרך (בתוך הגבולות, כמובן).

כשמגיעים למילה 'אהבה' מתכפלות בכפלי כפליים המובנים והמשמעויות. אם נהיה כנים עם עצמנו, נודה שגם אנחנו לא מבינים את המילה במובנה ומשמעה בתורה. נקח לדוגמה את אהבת אמנון לתמר. לו היינו שומעים את הסיפור שלא דרך הנביא לא היינו מעלים על דעתנו לקרוא לרגשותיו של אמנון כלפי תמר במילה אהבה. אולי תאווה, אבל אהבה? מה לתאוותו החולנית ולאהבה?? אבל הנביא כן קורא לזה כך.

מפורסמים דברי החזו"א 'למה שהם קוראים אהבה, אנחנו קוראים כרת'. הרבה טועים בפשט מילותיו וחושבים שהוא התכחש לאהבה הקיימת בין חילוניים. ברור שיש אצלם אהבה שאינה קשורה לכרת בכלל (ובדורנו יש שהיא קשורה לחטא חמור בהרבה...). אם אנחנו היינו צריכים לקרוא שם אחר למה שהחילונים קוראים 'אהבה' היינו קוראים לזה אולי 'תאווה' , אבל 'כרת'?? לא סביר שהחזו"א טעה בדבר פשוט כזה.

מה שהחזו"א אמר זה משהו אחר לגמרי. אנחנו רואים במכלול היחסים ביניהם נקודה אחרת שהיא המאפיינת העיקרית. נכון שיש שם אהבה, אבל הדבר היותר חשוב הוא שיש שם איסור כרת. כשם שהסברתי כאן על הדרך ללמד זכות על מישהו. ע"ש. כלומר, שאין בדבריו התייחסות למובנה של אהבה ולא בהכרח שאנחנו רואים אותה אחרת מהחילוניים. (לגופם של דברים, פשט המילה, מובניה, משמעותיה רחבים מלהיכנס לכאן).

לטובתו האישית של המשורר אעיר שהוא נמצא במצב מסוכן מאוד. לפעמים אנשים רוצים להיות נאהבים, ולעיתים אנשים מאוהבים באהבה (רוצים להיות במצב של 'מאוהבים'). לרוב זה כרוך במילוי משאלותיהם ולא במילוי משאלות לב הנאהבות (שעדיין לא קיימות במציאות). אף אחד לא מפנטז על האהבה שתהיה לו איך שהוא יכין ויגיש לה כוס תה, אלא רק איך היא תפנק אותו!! כלומר מדובר בצורך נפשי של בנאדם להיות נאהב ופחות בצורך נפשי להיות אוהב (לא כרגע המקום להרחיב בזה). מי שנמצא במצב זה, הינו 'מסוכן' ליפול בפח ולהתאהב במישהי שרק אחרי שתעבור ההתאהבות, יבין, באיחור גורלי, שטעה בגדול.

החוסר הרגשי הזה כשלעצמו, אינו 'טוב' או 'רע'. הוא צורך רגשי. מעטים האנשים שיודעים לומר לעצמם שהם זקוקים לאהבה ועצם היכולת לומר (ולשיר) זאת, הנו מצב מיוחד ומבורך.

מה מבורך בזה? אי"ה, בכתיבה הבאה.

 

חרדי בעולמו

 

* כי בעיני, היהדות יכולה לשאת הרבה צורות ומצבים. נכון שכרגע נראה שלהיות יר"ש ולעסוק ב'אהבה' זו סתירה, אבל כל בר דעת יכול להבין שזה עניין סוציאלי ולא דתי/תורני. היו מגדולי הראשונים שכתבו שירים לבתי מרזח, באופן שאף בי"כ חרדי לא היה מקבלם כיום לשורותיו. נו, אז מה?