שלום וברכה מורי ורבותי!
שוחחנו על כך שאנו צריכים הרבה מאוד כחות כדי לארגן את הבית לפסח, גם מבחינת הרכישות, גם מבחינת הניקיונות, ולמדנו גם איך עושים זאת.
השאלה הנוספת, קשה הרבה יותר, איך מסתדרים עם הלחץ של הילדים?
כולם בחופש, והילדים "רוצים" במרכאות, "לעזור", גם במרכאות.
איך יוצאים מזה? איך עוברים את זה בשלום? איך עוברים את זה עם חיוך, בשמחה ועם הרבה מאוד אהבה?
שימו לב טוב מורי ורבותי!
שני דברים!
הדבר הראשון, הגמרא במסכת יומא (ע"ח ע"ב) מספרת על אביי שהיה יתום. הוא לא זכה לראות את אמא שלו, והיתה אשה אחרת שגידלה אותו, והוא היה קורא לה: "אם".
אותה אשה לימדה אותו מה ילד צריך בקטנותו, והיא לימדה אותו דבר חשוב, שבדיוק כפי שילד זקוק לאכול ולשתות, הוא זקוק מדי פעם גם לשבור דברים.
כי כאשר ילד לא שובר דברים, הוא גדל עקום, הוא גדל בכאב, הוא גדל בצורה לא ראויה, וזה יתנקם בו לכשיגדל.
אם הבן שלך שבר משהו, הבן שלך הרס משהו, אם הבן שלך השתולל ולא בדיוק שמע למה שרצית, אתה אמור להבין שזה בדיוק כפי שהוא אכל עכשיו חביתה או צלחת אורז. אתה אף פעם לא כועס על הבן שלך כשהוא אוכל, אם אתה מבין שמה שהוא עושה זה חלק מתהליך הגדילה שלו וחלק מהטבע שלו, זה אמור להרגיע אותך.
והדבר השני, אתה אמור להבין טוב טוב מה יקרה אם חס ושלום וחס וחלילה תדבר אליו, תתנהג אליו, או תשפיל אותו בצורה שאינה ראויה. כל מה שתעשה בצורה שלא באמת מגיעה לבן שלך, בעצם הורג אותו!
באותו רגע אתה הופך להיות אבא רוצח, את הופכת להיות אמא שמשליכה את בנה אל וואדי. כי כאשר התנהגתם בצורה לא ראויה לילד, בעצם הרסתם לו את החיים. זה לא מגיע לו, וגם אם זה היה מגיע לו, לא אתם אלו שהייתם רוצים לבחור בתפקיד "התליין".
כאשר שני הדברים הללו עומדים מול עינינו, אנו מבינים שלא ילד קטן ניצב לנגד עינינו, ולא מישהו שעושה "פרנציפ", אלא ילד שגדל בצורה טבעית, וכל העתיד שלו מונח כעת על כף המאזניים. ואנו מחליטים האם העתיד שלו יהיה יפה, מדהים, וכמו שאנו באמת רוצים אותו, או חס ושלום וחס וחלילה להיפך.
זה נותן הרבה כחות, זה נותן הרבה הבנה, זה נותן הרבה אהבה, גם לילדים, גם לסובבים וגם לנו כלפי עצמנו, כי אף אחד מאתנו לא באמת אוהב לשאת בתפקידים הקשים הללו.
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.