אין לי דעה - ואני שמח בכך

 

מאת: חרדי בעולמו

 

פעמים רבות אני שואל את עצמי אם ומה טעם לכתיבתי כאן. הכתיבה (ויותר מזה, הביקורת שאחריה), דורשת זמן וצריכה להיות תמורה לזמן, שאל"כ, יכולני לשמור קישואים. עדיין חושבני שיש מהקוראים מי שלוקח מהדברים חלקים שמועילים לו - ואם חרוץ הוא, אולי יעבירם גם לזולתו. ועדיין מתמיד המו"מ ביני לבין עצמי האם, מה כיצד וכמה נכון לכתוב.

המרא דאתרא (וכותבים אורחים) חוצב כאן להבות אש בענייני דיומא. חדשות לבקרים מתרחשים עלינו 'אסונות' ובעקבותיהם מתגבהים  נחשולי מלל. אני הקטן, שמודה שאיני מבין מאומה (למה הציבור צריך לשלם פיצויים למשפחות נפטרים-בכותרות בשונה ממשפחות נפטרים-ללא-כותרות? ולמה שלא חברת הביטוח תשלם?. מה ההיגיון בבין הזמנים שבוע אחרי סוכות ופסח?. איך יכול להיות שמפלצים ממשיכים לפגוע בנו והמתיימרים להנהיג מלבינים פני הנפגעים??. איך הדלקת נרות לצדיקים הפכה לחלק מהיהדות??) ורק לעיתים מעיר שאיני בטוח שהדברים הם כפי שהם נראים. פעמים אצביע על זוויות של עיוותי חשיבה, (על המפלגות החרדיות, על המאבק על הכשרות, על המאבק על הכותל וכדו), אבל ברוב הנושאים איני מביע דעה.

הסיבה לכך אינה הכבוד שאני רוחש לאכסניא (ואני רוחש) אלא משום שפשוט אין לי דעה בנושא. אין לי דעה האם צריך להלחם על נושא הגיור המדינתי ואין לי מושג אם טוב או רע שהכשרות תצא מתחת ידי הממסד המדינתי.

כל העניין שהדת היא עניין של המדינה זר ומוזר בעיני. איני חושב שתפקידה של המדינה לדאוג לי לתפילין ואינה אמורה לספק נרות שבת או שרותי כשרות (אחרי גמ"ח חולצות משומשות הציע כאן מישהו שמשרד הדתות יספק חולצות-נייר-לקריעה בכניסה לכותל...). לכאורה מדובר בעיוות ומן הסתם הדברים הם תוצאה של אינטרסים ואינטרסנטים ולא קשור לקב"ה בשום דרך. אף פעם לא התעניינתי לידע דעתם של ממוני המדינה על האוכל שאני אוכל ומה מִינֵינוּ יהלוך אם הממסד יחליט שפלוני יהודי ולא אלמוני. בשבילנו, גיור הוא גיור רק אם נעשה בבי"ד חרדי. גיור שיבוצע ע"י ממוני המדינה אינו רלוונטי לנו, בלי קשר לתוארו בתלוש ובעיתון.

ייתכן שיש כאן שיקולים של אחריות כלפי הכלל ואולי צריך להתערב בזה, כדי למנוע התבוללות של המון העם, שאינו מתמצא בפרטים ויטעה לחשוב שגיור המדינה כשר הוא. כלומר, שאחרי שקילקלו בהקימם מנגנון רבנות-מדינתית, עכשיו הם רוצים לעשות מנגנון שיבטיח שהמדינה תעשה מה שהם חושבים לנכון. מחפשים נעל עקומה לרגל עקומה.

הנושא כבד ורציני וכדי לגבש בו דעה מושכלת, צריך להשקיע זמן רב. כשאין לי דעה כזאת, אני יכול לעשות כמנהג המדינה (הפויליטקיאים והכותבים) ולהלחם על דעתי הצודקת (כפי שמורה השבשבת), או להודות שאין לי דעה בנושא. לא מתבייש לומר שברוב הנושאים שעולים על סדר היום הציבורי, אין לי דעה. בתכלס, בין כה וכה הדברים לא נקבעים לפי מה צודק או לא, אלא לפי מי יש לו יותר כוח, אז מה לי להכניס ראשי במדמנה זו?

יש לי רק 'סימנא מילתא'. אם הממסד החרדי פועל נגד משהו, כנראה שם נמצאים האינטרסים. לומר שזה מחייב שהאמת והצדק בצד השני? לא. אבל מניסיון אפשר להניח, כברירת מחדל, שהמאבק מיותר/מזיק.

מניח שאני אלטע-זאכען, אבל מבחינתי משימתי בעולם הוא להרבות הטוב (בי פנימה) ולהשתדל שגם אחרים יזכו בכך. כל מעשה ופעולה שלנו צריכים להימדד לאור השאלה, האם זה עושה אותנו ליותר טובים והאם זה מקרב או מרחק את אחינו.

השבוע נחשפתי לראיון שנערך עם בעל תשובה, ישראלי שחזר בתשובה בחו"ל. שאל המראיין, מדוע היית צריך לנדוד עד לחו"ל בשביל לפגוש את היהדות, הרי יש יהדות גם בישראל? ענה לו המרואיין בזה"ל: "בארץ הכרתי את היהדות של גפני וליצמן. לא ידעתי שיש לזה קשר לרוחניות בכלל".

איני בא בטענות לגפני וליצמן. הם עושים את מה שבנאדם נורמלי עושה (דואגים לאינטרסים של עצמם). כשם שאיני בא בטענות ליונתן לפקבויץ (הבריון-הגנב, שהביא לביטול הסדר הפלאפונים הכשרים), הוא עשה מה שבנאדם נורמלי עושה (כשם שטענתי שולדר נורמלי). אנשים נורמלים עושים כך: פועלים לטובת עצמם. הטענות בעיני הן רק לאלו שמטעים את הציבור כאילו יש להם על מי לסמוך ושהדברים מנוהלים בדרך טובה ואחראית, בעוד בפועל אינם עושים את המחוייב. אלו שהמשיכו לאלץ את הציבור להשתעבד לבריון הגנב, גם כשנודעו ברבים מעלליו. הם - ורק הם - האשמים הבלעדיים בתוצאה.

בעצם, אין לי טענות לאף אחד. רק כאב, חמלה ותהיה: מה תפקידו של בן דעת בדור כזה? מה אני יכול לעשות כשזה המצב מסביב?

וסתם הערה שלא קשורה לנ"ל.

בקשת מחילה ממי שאני מטריחו שוב ושוב באותן דעות. איני יודע אם היחיד אליו אני מדבר נמצא כאן כבר חודשים, או שנכנס במקרה (לכן מרבה בלינקוקים בכתיבתי). מ"מ, אין מאמר בלא חידוש.

למשל, האם אנחנו מכירים בעלי דעה (נחרצת וקדושה) על כל דבר?

 

חרדי בעולמו