ועל דמם אשר שופך, כמו בימי אֲסוֹנֶָּיהָ

 

לע"נ חיים אליעזר בן יבלח"א שלמה

מאת: חרדי בעולמו

 

העובדה שאני כותב באנונימיות, מאפשרת לי לכתוב ללא חשבון כלל. איני צריך לשמור כאן את כל הפויליטיקות שאני נאלץ לשמור בחיי יומיומי. כאן אני הפשוט שבפשוטים. איש בלי שם, חסר מעמד ומשקל, בלי עבר ובלי עתיד, ועם הווה צר כמקלדת. הדבר היחיד שיש כאן אלו הדברים עצמם. אם אני כותב משהו לא נכון או לא הגיוני, או שסתם לא מוצא חן בעיני מישהו, ר' חיים מעלה את הטענות ישר לכאן. לכן, אם דברי טעם ואמת הם, הרי הדברים עומדים בזכות עצמם. בלי שום קשר אלי. קראת והסכמת לנאמר? עכשיו המחשבה היא שלך. לא שלי.

לעומת זאת, לו כתבתי כאן בשמי האמיתי, הייתי נתון למערכת שלמה של שיקולים ולחצים, המרחיקים מהאמת ומהיושר. עוד מעלה גדולה יש לאתר הזה בעיני, כי אפשר לקחת בחשבון שאביו המסכן והיקר של הנפטר לבית עולמו בחטף זצ"ל, לא קורא בבלוג של ר' חיים המושמץ-מכל-מושמץ, אלא בעיתונם של גדוילי ישראל.

תלונות על מעשי המפלץ באו לפני רבנים ובתי"ד. מה נעשה איתם? מאומה! עכשיו תובעים מאיתנו שלא לדבר משום לשה"ר??? זה הלשון הכי טובה שיש בעולם. זו הדרך היחידה לתקן את מעשיו של הנפטר הדגול ואת פשע-שתיקתם של הגאונים שליט"א. לא ולדר הוא הנושא, אבל בלי אובייקט אין אצלנו דיון בכלל. מצער, אבל עובדה!

לא ידעתי על מעללי הרוצח-הנרצח, אבל חיי הובילונו שהייתי שותף לא אחת לדיונים ופסקי דין תורניים במעשים כגון דא ואשתף אתכם במקרה אחד, כמדגים את הלך המחשבה 'התורנית' (בבי"ד חשוב מאוד).

מעשה שהיה כך היה. אברך ת"ח נתפס 'על חם' עם ילדה (ביסודי!) שלמדה באותו זמן בפנימיה ושמשה כבייביסיטר בבית המחנכת.

בפנימיה טייחו את הדברים לחלוטין. העבירו את התלמידה כיתה והטיפו לה מוסר על צניעות וכו'. לגודל חסדם לא סילקוה מהפנימיה (אולי כי היתה ילדת-רווחה וחששו שהרשויות יעלו על הסיפר). אלא שהדברים התגלגלו ובאו לביה"ד, בתביעת גט של האשה. מה עשו הדיינים? החליטו שהכי חשוב זה שמזבח לא יזיל דמעות  ושכנעו את האשה, שהילדה היא זו שפיתתה את בעלה. "מה אשם, המסכן, שכשחזר מוקדם מהמתוכנן, פתיינית אורבת בסלון ביתו?" (אגב, זו גם הטכניקה של האנסים עצמם: לשתף את הקרבן באשמה. עכשיו האשה מרגישה אשמה, כי היא זו שהביאה את 'הפתיינית' לביתם).

עכשיו, משהוחלט בביה"ד שהילדה היא הפתיינית, שאלו מנהלי הפנימיה התמימים את כבוד הרבנים האם מותר להם להחזיק פתיינית שכזו. יושר ליבם של הדיינים לא עמד להם ללחוש על אוזן מנהל הפנימיה, שלא פתיינית היא הילדה, אלא קורבן לתרגיל-חוסך-דמעות-למזבח, ושזקוקה היא לתמיכה ועזרה אין קץ. חלף זאת 'פסקו' לו להעביר אותה לפנימיה אחרת (שהם, בטובם ובחסדם, 'סידרו' שם שתתקבל).

היועצת, שידעה מהילדה את הטראומה שעברה פנתה (עם בעלה) לביה"ד וטענו שנעשה לה עוול נוראי ושבמקום לטפל באנס, פוגעים שוב בנפגעת. ביה"ד שמע אותם בקשב רב, ופסק שבהיות שמדובר כאן בחשש דמעות למזבח, ובהיות שאין עדות כשרה (מי שתפס אותם, זו השכנה) מה בדיוק קרה, הרי שאת הבעיה צריך היה לפתור בדיוק כפי שתפרו.

האברך המשיך בחייו, אשתו ממשיכה להיות מחנכת בישראל ורק איזו נשמה אומללה מסתובבת בשולי העולם ומחפשת מענה מהקב"ה איך נטש אותה ככה לידי אנשים אכזריים כאלה. כמובן שאין סיכוי שהיא תשמור תו"מ בגלגול זה. לא עקבתי אחרי המשך מעשי האברך, אבל כל מי שמתמצא בתחום הזה, יכול לשער שהוא המשיך לפגוע בכל מי שרק הצליח. למה? כי הוא לא מתגבר ובגלל שהרבנים לא דורשים זאת ממנו.

לו יצויר שכשעולה משהו כזה בפני בית דין, הם היו מכניסים אותו לטיפול ולמעקב (החילונים יודעים לעשות את זה? אז אנחנו יודעים לעשות את זה פי עשר יותר טוב. אצלנו ישמחו המוני צדיקים לעקוב ולדווח לנו על כל פיפס ונשימה שהוא עושה).

אבל אצלנו, הרבנים והדיינים מתנהגים כמו ילדים קטנים חסרי אחריות. פותרים את הבעיה שלהם וזהו. מַגְלִים את לייפער מירושלים לב"ב ואז מב"ב לאוסטרליה ובזה נפתרה הבעיה שלהם. חצי עולם צריך לעבור - וחילול השם סובב עולם שלם, שעומד משתאה איך החרדים מגינים על פושעת פדופילית - כדי להביאה לדין של עכו"ם. היה אפשר לחסוך לה את כל הצרות הללו ולחסוך לעשרות הנפגעות שלה (70, באוסטרליה לבד) את השואה שעברו, אם רק היו יושבים בבי"ד לא ילדים קטנים (מנטלית) שמשחקים ב'דיינים', אלא אנשים אחראיים. אנשים שמבינים שהבעיה היא הפדופיל הפוגע ולא ההפרעה לשקט הרגיל שלהם ולשם הטוב של קהילתם. יש מה לעשות - ומי שנמנע ומונע זאת, שותף הוא לאיש משחית.

כל עוד הם ימשיכו לקרוא לנפטר זצ"ל ולשבח את 'ההשקפה הטהורה' שהנחיל לרבים, כל עוד הם עסוקים בהסתרות ואכזריותם הקודמת מתחפשת לרחמים מאוחרים על משפחת הרוצח-הנרצח (שליבי לבי יוצא אליהם), אין מנוס מלהחזיק את הדברים בתודעה הציבורית. כל עוד לא הוקמה מערכת מעשית לטיפול בנושא, הלשון הכי טובה שיהודי יכול לעשות, היא לדבר על הנושא הזה. עד שמישהו יקום ויעשה משהו לתיקון המצב.

אל תחששו שאם נקום לפתור את הבעיה, יפגע חלילה כבוד הרבנים שליט"א. כשאחרים יפתרו את הבעיה - הם יקבלו את כל הקרדיט (ע"ע שרה שנירר).

מה זה בכלל משנה? רק שלא יפריעו (גם בזה צריך לפעול, אבל אכמ"ל).

 

חרדי בעולמו