אני רואה נקודה אחת מרכזית בכל הטרגדיה האנושית הכואבת הזו, מכל כיוון שלא נסתכל עליה:
הקושי להכיל מורכבות.
1. חיים ולדר כמטפל. מטפלים "בוסריים" לא מצליחים לראות את עצמם גם כחלשים וגם כחזקים. או שהם חלשים ואינם מטפלים, או שהם חזקים, חכמים ובלתי פגיעים, בטח לא לדברים כמו העברה אירוטית , התאהבות או הפרעת שליטה בדחפים. יותר מכך: כשהם קולטים שהם בבעיה, הם לא מסוגלים להודות בחולשה ולגשת לעזרה בעצמם. כך נוצרת התופעה של מטפל שיכול לעזור לכולם - אך לא לעצמו. וכן, זה חזר על עצמו גם ברגעי השבר- חיים ולדר שידע לקרוא לכולם לגשת לעזרה כשצריך, לא פנה לעזרה נפשית ברגעים שהוא היה זקוק להם יותר מכל.
החוכמה היא להכיל את המורכבות שלנו כמטפלים: כן, אנחנו גם חזקים וגם חלשים, גם תומכים וגם נעזרים. גם חסונים וגם פגיעים לדברים הכי פשוטים והכי טיפשיים. מורכבות היא שם המשחק.
2. האנשים בחברה החרדית. שוב חוזרת התופעה של חד-מימדיות: או שהאנשים הם קדושים וטהורים, דעת תורה צרופה - או שהם רשעים ארורים, מוקצים מחמת מיאוס, ונזרקים אל מחוץ למחנה בקול רעש גדול.
חז"ל מלמדים אותנו אחרת. כמו שכבר הביאו פה בשם הרב יונתן זקס, דוד המלך [לא] חטא - וחזר בתשובה. שלמה המלך [לא] חטא - והספרים שלו מפארים את ארון הספרים היהודי. היכולת להכיל מורכבות חסרה לנו כיום, כחברה. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה: כיצד מתמודדים עם פגיעה.
3. ההתייחסות לפגיעות בחברה החרדית. כשמכילים מורכבות, אפשר לטפל בפגיעה ברגע שהיא מתרחשת. לפנות למשטרה, לרב, לבית דין. והם יכולים לטפל בזה בצורה מקומית ויסודית, ובשקט.
לא אצלנו. אצלנו לא יכולים לקבל שיש בעיה, ולא מסוגלים לטפל בה עד שהכל מתפוצץ בהעדר ברירה אחרת. כי או שהכל לבן - או שהכל שחור. ואין שום "גם וגם" באמצע.
4. השיפוטיות בחברה החרדית. מהרגע שיצא הסיפור לרשות הרבים, הקהל ברובו התחלק לשתים: או שחיים ולדר רשע מרושע וצריך לזרוק את הספרים שלו מהבית, או שהוא צדיק ועיתונים חילוניים מעלילים עליו עלילות דם.
לא היתה לציבור היכולת להכיל ספק. מה עם החפץ-חיים הבסיסי "לחשוש, אבל לא לקבל"? ההתייחסות הראויה היתה צריכה להיות ספק. לקבל את הספק ולחיות איתו. לתת לחיים ולדר את חזקת החפות לגבי כתיבה בעיתון, אך לא לאפשר לו להמשיך לטפל ביחידות, ודאי לא בנשים וילדים. זו התייחסות מורכבת שיכולה להכיל ספק. אין לנו כזאת.
5. ההשתקה הקדושה. בשלב הראשון היתה השתקה של הנפגעות (באם ישנן), בשם מעמדו של חיים ולדר; בשלב השני - וגם עכשיו - מתרחשת השתקה הפוכה, נגד כל אלו שרוצים לזכור לולדר גם את מעשיו הטובים, בשם "מעמדן" או מסכנותן של הנפגעות. שתי ההשתקות גרועות באותה מידה.
יודגש. הנפגעות (אם ישנן) עברו דברים קשים ביותר. חובה להכיר בכך, להעניק להן את כל האמון והעזרה הנדרשות, וכמובן להרחיק מטפלים בעייתיים מהקהילה וגם להענישם בדרכים המתאימות, ויפה שעה אחת קודם! אך זה לא מעניק לנפגעות את הזכות להפוך את העולם לחד-מימדי, ובשם קורבנותן להשתיק מקרבנו כל זיק אנושיות. אנחנו צריכים להיות מורכבים. לדעת לקבל גם וגם. לתת לנפגעות את כל מה שמגיע להן, ולחזקת החפות את מה שמגיע לה. כי אנחנו לא פראים כפריים, כך אני מקווה לפחות...
ביממה האחרונה עקבתי אחרי הכתבות בעיתונים ובאתרים. הם התחלקו לשניים: או צדיק-צדיק-צדיק, או רשע-רשע-רשע. אף אחד לא מסוגל לכתוב גם וגם. ולדעתי זו הנקודה שחסרה לנו יותר מהכל. היכולת להכיל מורכבות. הוא היה אדם, ואנחנו בני אדם, ואנשים הם לא טובים או רעים - הם גם וגם.
6. ההתייחסות להתאבדות. חלק מהאנשים מתעלמים וטוענים "הרג את עצמו באונס, הרודפים אשמים" וחלק אחר מגיע עם ההתייחסות ההפוכה לגמרי "צעד של בריחה, זה מוכיח שהוא עשה את המיוחס לו". המשותף לשניהם שהם חד-מימדיים.
שוב חוזר הניגון. לא מצליחים להכיל את המורכבות הדרושה. מצד אחד התאבדות היא דבר קיים, ואסור-אסור להצדיק אותה; יש סיבה למה בכל העולם לא משבחים מתאבדים (חוץ מיפן האכזרית). זה אינסטינקט אנושי חברתי בסיסי. אי אפשר לבוא ולהגיד "הרג את עצמו באונס והוא לא אשם" - בעוד חודש יהיו עשרה כמוהו, ש"יהרגו את עצמם באונס" בגלל כל מיני מצוקות. מצד שני, מצוקה בהחלט יכולה להביא למצב של התאבדות. בודאי מצוקה גדולה כזו. התאבדות לא מוכיחה כלום.
האם אנחנו מסוגלים להכיל מורכבות? האם בפעם הבאה שתתרחש פגיעה, נוכל לטפל בה מיד? האם בפעם הבאה שנשמע סיפור על מישהו, נוכל לקיים "כבדהו וחשדהו"? אני חושש שבתחום הזה כלום לא ישתנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.