מאת: חרדי בעולמו
סיפורו הנוגע ללב של 'יהודי פשוט' על
התחרשותו של אביו, הציפה אצלי כמה זכרונות.
ראשית, גם אצלנו היה מנהג ישראל פשוט שאם
ילד היה מתלונן אצל אביו על שהרב'ה הכה אותו, היה אביו מוסיף לו כהנה וכהנה. אחת
על שהעז להתלונן על הרב'ה הקדוש והשנית על עצם הטענה של הרב'ה הקדוש הנ"ל
(בלי לבדוק כלל, אם אכן צדק הרב'ה בהכאתו הראשונה, כמובן).
בהתאם, כמעט ולא היו תלונות של ילדים על הרב'עס שלהם.
הרבעס גם ידעו, בחכמת הרחוב שלהם, במי
להפליא מכותיהם ובמי לא. אני, ועל כך תודה למעמדו המיוחד של אבי ז"ל, לא
הוכיתי הרבה וגם כשהוכיתי, הוכיתי 'קלות' יחסית.
היו תלמידים אחרים, חסרי מזל (או מעמד הורי) כמוני. אלו, זכו לקבל הרבה 'חינוך יהודי מקורי' בעכוזיהם ובקצות אצבעותיהם. לומר שהחינוך היהודי השורשי הזה הניב תוצאות טובות יותר מאשר אלו שהוכו פחות? באידיש, עדיין יש מי שטוענים כך.
מעניינת גם הנקודה הנוספת שהוא העלה: הקבלה המוחלטת של המכות ע"י המוכים. כאמור, אותם שהיו להם הורים שהרבעס ידעו שיתייחסו למכות (היו בחיידר גם בנים ונכדים של גדולי הדור זת"ע . אגב, למה כותבים 'יגן' כשהזכות היא לשון נקבה?, זו גם אחת החידות. לא כאן המקום כרגע להרחיב על 'טעויות מזהות' כאלה - 'זכרונו לברכה' במקום 'זיכרו לברכה' וכדומנישט. אולי עוד חזון למועד).
היה מלמד אחד שהילדים החליטו משום מה
(כיום זה נראה לי מופרך, אבל אז האמנו בזה בכל לב) שהוא ניצול שואה וככזה 'התרנו
לו' להתעלל בנו באופן מיוחד. כנראה חשבנו שמי שקיבל ייסורים מהיטלר, כבר לא יכול
בלי להתעלל.
לנכבד הנ"ל היתה דרך מיוחדת להכאיב.
שלא כאחרים, הוא הסתובב בלי מקל או סרגל ורק אצבעותיו עשו לו מלחמה. אם אוזנך נפלה
לבין אצבעותיו, היה ממעך בה וממעך בה, כאילו כולה בה. עד שלא היה דש את תנוך אוזנך
ומשימה דקיקה כדף מחברת, לא הפסיק לנסות להפגיש את שתי אצבעותיו מבעד לתנוך אוזנך.
לעיתים קשתה עליו מלאכת הדישה הזו והיה
מחליפה בצביטות. לא צביטות כפי שאתם יכולים לדמיין, אלא מיעוך-בשר-עד-דק, כפי שרק
אוזן ששמעה על הר סיני 'פעמים שאתה מתעלל' יכולה לדמיין. מי שעכוזו היה נופל לידי
הרעבה ניצול השואה הזה, היה חוות מעט מן המעט מחוויותיו של הניצול מידי היטלר.
כמדומני שהוא היה רב'ה שמעולם לא הוגשה נגדו תלונה. גם כי חושיו היו מחודדין כנ"ל לדעת איזה 'בשר' הוא הפקר כאן ולאיזה בשר יהיו דורשין אח"כ וגם משום שאנחנו כל כך ריחמנו עליו ו'הבנו' אותו שכל מה שעשה , עדיין זה הרבה פחות מה שהוא סבל מהיטלר ימ"ש. כמדומני שהיה רב'ה בכיתה ה', כך שהילדים כבר התרחצו לבד ואימותיהם לא נחשפו למגוון צבעי הקשת של עכוזי ילדיהן.
אכן היו רבעס צדיקים מופלגים, אבל כמדומני שהם נחלקו לכיתות המכינה (כה סופר גם על הבעש"ט וכדומנישט) וחלק לכיתות הגבוהות ביותר. כל האמצע היה מופקר לחסדי מנוונים, שכנראה לא מצאו דרך אחרת להתאמן גופנית. היו גם רבעס שלמזלנו עשו מלאכתם כה רמיה, עד שרק הציצו לכיתה מפעם לפעם, כדי לוודא שאנחנו אכן ב'חזרה', וחוזרים לשיחותיהם בחוץ.
אחרי כותבי כאן שבעצם בימים קדומים יותר היתה ההכאה הדרך היחידה לחנך (וכי איך יהיו נגרים בעולם, אם הנגרים לא יחנכו את השוליות במכות-עד-כדי-מיתה??) ושההכאה היתה דרך העולם בכל דבר ועניין, צריך לזכור שאנחנו כבר 'דור ביניים'. בשנת 1928 עדיין החליטה וועדה פרלמנטרית בריטית שהכאה היא הדרך היעילה להטלת משמעת, אבל בימינו כבר פחתה ההכאה בעולם (כמדומני שיהודי גרמניה כבר גודלו ללא מכות כלל, ר"ל). לכן המכים נחלקו לאלו שמכים מתוך רצון אמיתי לחנך (בהיעדר דרך אחרת לחנך) ולכאלו שידעו שהם מנצלים פרצה. גופינו הדלים ידעו להבחין בחוש מי מכה באהבה ומי מכה באכזריות. כיום אני חושב שהרב'ה הנ"ל לא היה ניצול שואה, אבל תלמידיו בוודאי שכן.
והערה לסיום. הרבה ניתן ללמוד ממשמעויות-מתחדשות של מילים וכאן אעיר הערת צד בנושא המכות.
המילה 'להרביץ' בלשון הקודש משמעיה שניים. האחת היא 'להשכיב הצאן או הגמל על ברכיו' והשניה היא 'להכניס לתוך מסגרת' ('הנני מרביץ בפוך אבנייך'). המובן של מרביץ כ'נותן מכות' הינה משמעות מאוחרת מאוד. לא יפלא בעיני אם המשמעות המחודשת הזו של המילה באה פשוט מתוך המציאות. 'להרביץ תורה' היתה הדרך היחידה להרביץ תורה.
יש מקצועות שקיבלו את שמם, על שם העובדה איך שהדברים נעשים. למשל, קברניט ספינה נקרא גם 'רב חובל'. מדוע נקרא 'רב חובל'? משום שהוא פשוט היה 'המרביץ הראשי'. אמנם, כולם היו מרביצים לכולם, אבל באוניות היו מרביצים יותר מכל מקום אחר. 'נערי סיפון' היו ילדים שנזרקו לרחוב ממש והדרך היחידה שלהם לחיות היתה לקבל מכות בגין ביצוע לא מושלם של משימותיהם (ובדרך זו ללמוד את אמנות הים, עד שיגיעו לדרגה הגבוהה של 'המרביץ הראשי').
מטעמי זהירות וחוסר וודאות אניח שתחילה
נקרא כך משום שהתלמידים היו יושבים על ברכיהם מול מוריהם ושמוריהם הכניסו להם
התורה לתוך מסגרת, אבל בהמשך, בדרך הטבע,
קיבלו התלמידים הרבה מכות ומכך יצא שלהרביץ נהיה בהשאלה 'להכות'. ולוואי
שאני טועה.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.