הפצע המוגלד, שצורב את נשמתי, נפתח מחדש, והחלטתי לשתף אותך
ואת הקוראים, בסיפור מזוויע זה.
אני תקווה, כי פרסום הסיפור, יביא כפרה לנשמתי.
תלמיד ישיבה גדולה גור בחיפה הייתי, רוח הישיבה הפושרת
בחסידותה היתה ידועה לכל. אני הלכתי נגד הזרם הכללי בישיבה,
ודווקא תמכתי במלוא עוזי באדמור שליט"א, וראיתי בראש
הישיבה זצ"ל הרה"ג ר' אברהם אטלס בוגד.
בעידנא דריתחא, בזמן שהעוילם דיבר על רצון האדמו"ר לסגור את
הישיבה. יום אחד נכנס לישיבה, נציג, מפקח על מטעם האדמו"ר
אברום בנימין זילברברג קראו לו. לא הכרתי אותו לפני,
מצאתי איש דבוק ברבו עד כלות, נציגו אצלנו בישיבה.
מטבע הדברים, דבקתי בו מייד, כסומא התהלכתי אחריו. הוא
התהלך בחצר הישיבה כארי בסוגר, חיפש את הבעיות, תחקר
בחורים, וצייר לנו לקומץ הבחורים שהאמנו בו, שהישיבה הזו,
על דרכה "הליטאית" פוצעת את לבו של האדמו"ר יום יום.
נמלאנו ברוח קנאית, וסייענו לו באיתור ואיסוף מודיעין
מפליל, שכמעט לא נמצא. השתתפנו במבצעי הטרדות כנגד ראשי
הישיבה, וסייענו באיתור גרעין מאמינים נוספים.
יום אחד בשיחה של 4 עיניים, הוא סיפר לי, שאתמול התעניינו
אצלו בשידוכים עליי. וכל הבעיה שהחותן לא רצה אותי, כי אני
לומד ב"אנטי גערר ישיבה" והוא פשוט לא יודע מה לענות לו.
ואז הבריק במוחו רעיון..
בא נכתוב קוויטל לאד"ש, הוא הציע, נספר לו את כל האמת, ואז
אוכל להסביר למתעניין, עד כמה אתה שונה, מכל המנוולים
שלומדים כאן.
נסחפתי אחריו ברעיונו, וקבענו להיפגש בבני ברק בחדר ההמתנה
במושה יוסיל שטיבל, שם הוא יגיש לי את הקוויטל שעליי להגיש
לאדמו"ר.
הגעתי למושה יוסיל, קיבלתי הרצאה בת רבע שעה, על גודל
השליחות שנמסרת בידי, להביא לידיעת האדמו"ר את דבר מצבה
ה"אמיתי" של הישיבה. הוא מסר בידי את הקוויטל מוכן ומסודר
בכתב ידו, ואמר לי להעתיק את זה בכתב ידי על נייר חדש.
בקוויטל כתב הרב זילברברג, עד כמה לימודי העיון בישיבה
מזיקים לנשמתי, עד כמה אני חפץ לקיים את צו האדמו"ר להימנע
מלימודי העיון, אך ברוח הישיבה, אם אין עיון אין תורה. כמה
רוח הישיבה נוטה לאנטי גור, כמה מנהיגי הישיבה מבהירים
שעיון קודם לחסידות. וכמה גערר חסיד אמיתי כמוני, המחפש
להתעלות תוך כדי דבקות במרן אדמו"ר, לא יכול ללמוד שם עוד
יום אחד. ועד כמה אני מאמין, שהימצאותי שם מזיקה לנשמתי.
כשסיימתי להעתיק, הבטתי בעיניו החודרות והמרוצות של אברום
בנימין, ואמרתי לו: אבל לא הכל ממש אמת כאן.. הוא הביט בי
בעיניים מאוכזבות, ואמר: אז אתה לא רוצה להיכנס לאדמו"ר?
עניתי לו: לא אני רוצה.. אבל... בלי אבל הוא פסק, תיכנס
ותהיה שליח של כולנו...
נכנסתי..
האדמו"ר קרא בעניו הטהורות, שורה אחרי שורה. הענייים דילגו
מלמטה ללמעלה, ללמעלה ולמטה..
האדמו"ר הניח את הקוויטל, על השולחן. הביט בי. ואמר:
ובלשונו הקדושה ביידיש שאל: למה לא הגעת הנה עד היום?
ניסיתי לגמגם משהו, הדלת מאחוריי נפתחה, והרב וינגרטן, זירז
אותי החוצה..
כעבור פחות משבועיים, הישיבה נסגרה!
שמחתי, סברתי לתומי, שעשיתי נחת רוח גדולה לאדמו"ר. כעבור
פחות משבוע, התארסתי בשעה טובה ומוצלחת לאחד מחשובי
החסידים. ר' אברום בנימין נשאר איתי בידידות מופלאה,
ושימשתי כמלשן גם בישיבה החדשה. ובהמשך גם בכולל, ובשטיבל
(אך על כך בפוסט הבא אי"ה)
למגינת ליבי, שמעתי שמצבו הרפואי של הרב אטלס זצ"ל מיום
סגירת הישיבה הולך ומידרדר. כשנקף אותי ליבי, שחתי בפני ר'
אברום בנימין, על גודל המעמסה הרובצת על חיי הוא פטר אותי
בחיוך, ואמר, אה, זה רעיון טוב, תיכנס לרבע' ותספר לו
ששיקרת עליו...
אני שיקרתי ??? שאלתי בתמימות? , הוא הביט בי במבט חודר,
ושאל ? אז מי? אני ????
זה הספיק לי, הבנתי, מי האיש!
מאז, אמנותי בסובבי האד"ש צנחה פלאים, ואין יום שבו אני לא
מתייסר, על הגזירה לה הייתי שותף פעיל.
אין יום שבו אני לו מצטער מעומק ליבי על העוול שגרם חלקו
בעטיי לרבני הישיבה:
לרה"ג אברום אטלס זצ"ל.
לרה"ג איטשה דוד אלטר, בנו של הפני מנחם.
לרה"ג מנחם מנדל שפרן.
לרה"צ שמעון לעמברגר ממאקווא.
למשגיח היקר ר' בצלאל קמיונקא.
למשגיח היקר ר' שמחה קליין.
בשנה שעברה השתתפתי בכנס הבוגרים לזכרו של הרב אטלס, ולמחרת
אף עליתי לקברו לבקש סליחה.
כולי תקווה שפרסום פוסט זה, יקל במעט על מכאובי נפשי.
בוגר הישיבה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.