(המשך פרק יט)
הקדמה:
בתולדות עם ושראל, ראינו, שגם יהודים שהיו רחוקים כל חייהם מיהדות, הנה, כשנתקלו בדבר נסיון הקשור באמונה, הם מסרו את נפשם על קידוש ה' - כיצד איפוא ניתן להסביר תופעה זו?
...
כשבאים לידי נסיון:
התניא מבהיר: כי אצל הרשעים ופושעי ישראל, אף שכחותיהם הפנימיים הנמשכים מהחכמה שבנפש, נמצאים בגלות בנפש הבהמית. הנה, עצם בחינת החכמה אינה יורדת לגלות, אלא היא בבחינת שינה בלבד ואינה פועלת את פעולתה בהם כל עוד שהם שקועים בתאוות העולם - ולהעיר מהשינה, זה יותר קל מאשר להוציא לחופשי את הנמצא בגלות.
וכאן נתקלים אנו בתופעה מענינת: כאשר האדם נעמד לפני נסיון רציני, נסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת, נסיון שנוגע לעצם הנשמה של היהודי. הנה, עצם בוא הנסיון מעורר את עצם הנשמה של היהודי, את כח החכמה שבנפש (שמבחינת היחידה שבנשמה) שבה טמון כח האהבה המסותרת ומסירות הנפש של היהודי.
...
עם התעוררות כח מסירות הנפש אצל הרשע:
ועתה, עם התעוררות ה"שטות דקדושה" (מסירות הנפש שלמעלה מטעם ודעת) אצל מי שהיה עד כה רשע, מתבטלים אצלו כל עניני השטות של הנפש הבהמית. וכל תאוות העולם הזה שנכשל והורגל בהם בעבר, מעתה, יוכל לא רק להתגבר עליהם אל אף למאוס בהם.
ובמישור הרחב יותר, לאחר שהתעורר ברשע כח מסירות הנפש שבנשמתו. הנה, בנוסף לכך שהוא לא נכשל בנסיון, הוא גם פעל "שכל הקליפות יהיו בטלים ומבוטלים, והיו כלא היו ממש לפני ה'" וכהבעת ארבעת הפסוקים שרבנו מצטטם.
...
חבר נכבד:
*קראת ונהנית, העבר את "היום בתניא" לחבריך.
*לשאלות ולקבלת התניא ישירות, נא להתקשר אלי בוואטסאפ 0548094265
*בברכה ובתודה!
הרב יקותיאל גרין מחבר באור התניא "משכיל לאיתן" ועשרות ספרי "חסידות לעם"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.