ד"ת לפרשת לך לך

מאת: יהודי פשוט

ברשות אדוני בעל האכסניא טוב העין הרב המשפיע הדגול כש''ת רבי חים שאולזאהן שליט''א

ויאמר יהוה אל אברם לך לך

ששת התיבות הללו בראש דבר ה' לאברהם אבינו מהוות את נשמת כל המצוות ותמצית תוכן מגילת התיסדותה של דת האמת, והוא הצו האלוקי הפועם בנשמת בניו אחריו עד סוף כל הדורות, הליכות עולם. לכו בנים.. אם בחוקותי תלכו.. ללכת בדרכיו.. בית יעקב לכו ונלכה באור ה'.. ומדברי רבינו השפ״א בפרשה זו שמענו כי אין העולם המגושם מקום ראוי לשלוות היהודי המבקש את אלוקיו, אלא ללכת וללכת ליפול ולהמשיך, אין מקום לעצור שבע יפול צדיק ויוסיף לכת עד ומלאה הארץ דעה את ה' בעולם התיקון.  הרמב''ן תפס על רש''י שביאר כפל לשון לך לך להנאתך ולטובתך, כי לדעתו הביאור מיותר, כי כפל הזה הוא ממשפטי הלשון והביא ראיה מלשון הגשם חלף הלך לו בשהש''ר. אך נראה לי שדווקא מקבילות כאלה כמו זו וכמו אלך לי אל הר המור התמיהו לרש''י כאן את הלשון הזה. שהרי שם כתוב הסתו עבר הגשם חלף הלך וגו' שהוא במועדו על דרכו וטבעו, וכן עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה.. משמעו בשעת להט החמה אלך וירווח לי  במשבי הר המור וגבעת הלבונה כפי שפירש רש''י שם. אך כאן שהשי''ת צווהו על מה שכינה הרמב''ם הגירות, שילך בעניין שהוא היפוך הרצון ונטיית הלב, וכבר אמר רבי לוי במדרש ששתי לך לך נאמרו באברהם אחת כאן ואחת ולך לך אל ארץ המוריה בעקדה ואיני יודע איזה מהם הוא הנסיון הקשה.. (ולהבין שכל הדבר ופשיטות כפל המקומות ארץ מולדת ובית אפשר לבאר על יסוד מה ששמעתי מפי מגיד ירושלמי בימי ילדותי על שאלתו של מלאך האלוקים ששאל את הגר אי מזה תבואי ואן זה תלכי שהיא השיבה לו בתשובה חלקית באמרה מפני שרה גבירתי אנכי ברחת.. ואין זה מפני שסירבה לגלות לו סודה אנה היא הולכת, אלא שאין שואלים את הבורח לאן הוא בורח, כי הבריחה היא כל מגמתו ויהיה בכל אשר ימצא לו. וכאן הסתרת מקום ייעודו של אברהם אבינו הייתה מעיקרי הנסיון, כי רבים יחליפו מקום מגוריהם עד קצה העולם בלא צער, אבל הגולה הנודד בלא דעת את ייעודו שיתן דמיונו עליו הרי הוא כמי שנעקר מעולמו והוא חי את חיי רוחו בצער שהוא מצטער על קדמותו במקומו שאבד לו, תרבות ומזג ארצו חיבת מולדתו ומנעמי בית אביו שנשללו ממנו, וכבר אמרו אלף מיתות ולא קנאה אחת שהנגרש יקנא את חבריו העולים ופורחים כאילנות הנטועים במקומם.) על כן מצא רש''י לנכון לפרש שכאן לשון לך לך הוא מכח הנטיה התבונית בתועלת שתביא לו אותה הליכה. ובכל זאת לשון 'להנאתך' עדיין תמוהה כי מה הנאה יש כאן, אלא ששלמות קיום מצוותו ית' תצריך התבטלות כל העצמי ושיעבוד מאוי הלב לרצונו ועבודתו ית''ש. ואכן אמר לי ת''ח בהיר אחד שלא יעלה על הדעת שיהיה אאע''ה שבא בכבשן האש על כבודו יתברך לא ילך במצוות אלוקיו, אלא שנסיונו היה בכוונת מחשבותיו לילך למטרה כאשר דיבר אליו ה'. והרמב''ם במ''נ כתב: ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים הם מפנות התורה, הענין האחד הוא להודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת, וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה אליו..  וגם מובא בסה''ק חוב''ה ודע אחי, כי העשר נסיונות שנסה המקום את אברהם אבינו לא היינו משבחים לו עמדו בהם, לולי שהיה מקבל הכל מאלקיו ברצון ובטוב לבב, כמו שנאמר (נחמיה ט') "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".. שהרי לא ביקש אאע''ה גדולה פירסום ומעלה בעיני הבריות לעצמו אלא כדי לפרסם אלוקותו ויחודו ית''ש בעולם. ואכן מעיד בו הכתוב: וילך אברם כאשר דבר אליו ה' שקיים מצוות בוראו במילואה וילך במלא שלמות הנפש, ואילמלא זאת כבר אמרו בגמ.: אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי  אלא ששלמות שמחת לבבו של אברהם והתלהבותו לילך במצוות בוראו, הן הן שגרמו לו ללוט ולכל הנפשות שיתאוו להיות לו לצוותא. מארצך וממולדתם ומבית  אביך אל המקום אשר אראך..  בפי' המשניות אומר הרמב''ם על עשרת נסיותיו של אאע''ה בפרקי אבות: העשרה נסיונות אשר נתנסה אברהם אבינו – כולם כתובים. הראשון – הגירות, והוא אומרו יתעלה לו: "לך לך מארצך וממולדתך" והשני – הרעב אשר מצא בארץ כנען כאשר השתקע בארץ, וכבר יועד לו: "ואעשך לגוי גדול … ואברכך ואגדלה שמך" , וזה נסיון גדול והוא אומרו: "ויהי רעב בארץ". והנסיון השלישי – עשוק המצרים אותו בלקיחת שרה לפרעה. והרביעי – הילחמו בארבעה מלכים. והחמישי – לקחו הגר כשנואש מההולדה משרה. והששי – המילה, אשר צווה בה בשנות הזיקנה. והשביעי – עשוק מלך גרר אותו בלקיחת שרה גם כן. והשמיני – הרחקת הגר אחר היבנותו ממנה. והתשיעי – הרחקת בנו ישמעאל, והוא אמרו לו יתעלה: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך". וכבר העיד הכתוב כמה קשה היה הדבר עליו: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם". אבל הוא קיים ציוויו יתעלה וגרשם. והעשירי – עקדת יצחק. (וסדר זה הוא מאז דיבר ה' אליו כדברי התנחומה שתפשו בו רבינו בחיי ועוד, אך בפדר''א ומדרש שוחר טוב ועוד שונה הסדר כי הקדימו לו את נמרוד וכבשן האש וכו') ורבים חקרי לב בהבנת מושג הנסיון, ודכרנא כד הוינא טליא בישיבת תפארת ציון שבא רבי חיים ברים ע''ה לבחון התלמידים ואמר לפניניו כי המבחן איננו חקירה אלא שיעור עיון ללמדנו כיצד ללמוד, למען נדע האם למדנו נכון או לא.. ואכן יש מנסה ויש מנסה ויש מתנסים ויש מתנסים, שהרי גלויים וידועים לפניו יתברך סתרי איש ואיש ואין לו צורך לבחון ולנסות על מנת שידע ליבו של מי נכון, אלא שהשי''ת צדיק יבחן כדרך שניסה את אברהם אוהבו (מלשון שא נס) להעלות על נס את מעלת תומו כמובא בזוה''ק תולדות ובאב''ע בשם רבינו סעדיה גאון. ובמדרש רבה: כתיב ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו אמר רבי יונתן, היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ובמי הוא בודק, בקנקנים יפים, שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן, וכתיב והאלקים נסה את אברהם.. ויש מין חצי נסיון שהוא בבחינות תוכחה כמובא בגמ: רבי עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא, נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל וגו'. ואילו קטני קטנים כערכנו ינסה על מנת להנמיכנו בעיני עצמנו ולהכניע את לבבנו ולהחכימנו בדרכי היראה לבל נשען על בינתנו ותומת לבבנו, ונתפוס במידת הענוה והזהירות לילך בדרך העולה בית אל של העבודה התמימה. ואני הקטן מצאתי ניחומים בדברי רבי צדוק הכהן בצדקת הצדיק שאמר כי האדם שנכשל בנסיון שלא הביא על עצמו במכוון הוא בגדר אנוס דרחמנא פטריה. אלא שתמהתי על מה שאמרו שדהמע''ה הוכשל בחטא כי אמר לפניו ית' בחנני ה' ונסני צרופה כליותי ולבי, שהרי אם הוכשל אמאי נחשבה זו לו לחטא. והמהר''ל בחידושי אגדה ביאר זאת יפה על פי דרכו אלא שאני הקטן נראה לי שאכן כדברי הכהן ולא החטא נחשב לו אלא שבחינת הגבהות בבקשת הבחינה ומעלת האבות שנתאוה לה הייתה עיקר חטאו והשאר נתגלגל עליו שלא בטובתו בבחינת עבירה גוררת עבירה. והראיה, כי מיד שהשפיל עצמו ואמר חטאתי בחטא משפט מות שצייר לו הנביא בדרך שצייר נאמר לו שכבר ניתקן בכך עיקר החטא בסוד עליון שבבחינת 'גם ה' העביר חטאתך וגו'. ועתה נחזור לראשית דברינו ואביא את דברי המהר''ל שאמר: כי אלו ג' אבות היו מנוסים כל אחד בדבר מיוחד, וזה כי אברהם היה מנוסה בברכת הטובה, כדכתיב (בראשית כ"ד) "וה' ברך את אברהם בכל", ואין נסיון כמו זה, כמו שאמר שלמה (משלי ל') "ריש ועושר אל תתן לי, פן שבעתי וכחשתי"... ולכך על כל הנסיונות שהיו לאברהם היה דבר זה, כי ברכת השי"ת בכל, ועל כל זה אמר "ואנכי עפר ואפר", והיה ממעט עצמו עד עפר לפני השי"ת, ויצחק נתנסה ביסורין שהיו בגופו, שהרי כהו עיניו ונחשב היה כמת, כי כל סומא נחשב כמת, ולפיכך על הנסיון הזה, שעקד נפשו על המזבח, שזה היה פעם אחת בלבד, היה זה בו שהיה סומא, ודבר זה לא סר ממנו עד מותו. ויעקב נתנסה מה שהיה בעל צרה, כדכתיב (בראשית מ"ג) "וא-ל ש-די" שאמר לעלמו די, יאמר לצרותי די, ולכך אמר יעקב לפרעה (בראשית מ"ז) "ימי שני מגורי וגו' מעט ורעים", ועוד כתיב (שם ל"ה) "לא-ל העונה אותי ביום צרתי" וגו'... ומפני כי האדם יש בו גוף ויש בו הנפש וגם הממון, שנרמזים בפסוק, (דברים ז') "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", אברהם נתנסה בחלק הממון, יצחק בחלק הגוף, יעקב בחלק הנפשי, כי הצורה היא לנפש. ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אומר בסה''ק נועם אלימלך שהתוה''ק תרמוז כאן על סדרי הבניסה לעבודתו יתברך, שראשית חייב האדם להפרד מעובי גשמיותו בתאוות הגוף והבשר שהם בבחינת מארצך, ואז יתן אל לבבו לבער את הדעות המקולקלות שנסתפגו בו  מדעות סביבתו, ואז ייצא וירחק ממידות הגאווה וההתנשאות שהן בבחינת בית אביך ומכאן ואילך יסתייע מן השמים לטעום בטעם קדושת התורה והעבודה התמימה. ומפשוטו של מקרא נראה לי שבאשר בחר השי''ת באברם ועוד טרם חתמו בברית בשר הוציאו מכל הרשויות שהיה בהן שהן ארצו מולדתו ומבית אביו להיותו ובניו אחריו כל כולם ברשות קונם בבחינת וארשתיך לי לעולם ואין לזרים אתו בהיות אאע''ה מניח עולמו והולך על דעת שהשי''ת ברצותו יראה לו את מגמתו ויעודו. ונסיים בטוב וחסד מכבשונו של  רבינו בעל הקדושת לוי  שאמר: ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך: ואמרינן בגמרא ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, יכול יהו חותמין בכולם תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין ולא בהם. כי הנה יש שלשה מדות אשר הבורא ברוך הוא מתנהג בהם כל העולמות והם מדת אהבה ומדת הגבורה ומדת התפארת והנה כשהקדוש ברוך הוא מתנהג בברואיו במדת אהבה אז כל העולמות הם מלאים כל טוב וכשהבורא ברוך הוא מתנהג בברואיו במדת הגבורה אז חס וחלילה לפעמים הוא להיפך וכשהבורא ברוך הוא מתנהג בברואיו במדת התפארת אז גם כן הם מלאים כל טוב כי באמת תכלית מדת התפארת הוא אהבה כי מדת התפארת הוא מה שהבורא יתברך מתפאר עצמו כביכול בברואיו על ידי זה יתעורר מדת אהבה להשפיע להם כל טוב והנה מדת הגבורה אף על פי שהוא נראה שהוא להיפך ממדת אהבה, כי חס וחלילה לפעמים הוא עושה דין בעולם אף על פי כן תכליתה הוא אהבה כמו שאמרו חברי איוב לאיוב והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד (איוב ח, ז) כי עיקר מדת הגבורה לעשות לפעמים חס וחלילה דין בעולם כדי שאחר כך יושפע כל טוב וכמו שנחום איש גם זו אמר על כל מקרה אשר הקרה לו גם זו לטובה, אף על פי שהקרה לו איזה מקרה אשר בתחילה נראה לא טובה אף על פי כן סופה היא טובה ואשר בתחילה נראה לא טובה היא רק כדי שיהיה אחר כך טובה. ולפי דברינו אלה אפילו מדת הגבורה תכליתה היא אהבה. והנה ידוע שאברהם רומז על מידת אהבה ויצחק על מידת הגבורה ויעקב על מידת התפארת וזהו שאמר יכול יהו חותמין בכולן, כלומר שיהא מדת הגבורה והתפארת תכלית גם כן גבורה לזה אמר בך חותמין, כלומר תכלית תפארת והגבורה הוא רק שיתעורר מדת אהבה כי חותם הוא תכלית הדבר.           ואני עני עוד חם לבי בקרבי בסוד לך לך שפתחנו בו אמרתי אשיחה וירווח לי. כי עניין זה לא רק שהוא צריך חיזוק אלא שהוא כמעט בבחינת צועק על העבר. זכרתי ימים מקדם בעוד צעיר הייתי מלירד לסוף דעתו של איש חסדי העילוי הזקן רבי דוד שכטר ע״ה (אביו של רבי  יעקב מאיר לאוי״ט) וחשבתי שדבריו חידות ומין דברי נביאות הם, כאשר אמר לי: וכלום עלתה על דעתך שעיקר חטא דורך הוא שאינו חוטא.. לא משום שהוא טוב מבני דורי אלא כי הוא נמוך מהחטא.. וכי  מה לי באינווליד או בהמה אם הוא חוטא או שאינו חוטא.. שהרי בין כה לא יהיה חטאו חטא.. אבל חיי נפש רוח ומחשבה מאן שכר שמייהו .. אימתה ופחד של כיתת דרדקים שולטת בדורך. כל אחד יושב ומתפרכס במסגרתו כמו תולעת בחזרת, ומפחד להסתכל אל מחוצה לו שמא ימצא מקום מתוק יותר וכל מבצר קורי העכביש שטווה סביבו יקרע, ואז הויה שוד ושבר, והוא א ג׳זעצטער מענטש שכבר מצא או ירש את מקומו בעולם מה לו ולצרה הזאת.. ואתה לך והסבר להם שהקביעות המוחלטת והמנוחה הנכונה נועדו לדיירי הר הזיתים.. האדם נולד לחיות והיהודי חייב ללכת! וללכת. אכן פעמים שההולך ילך עקלקלות או לאחור או יפול ויינזק.  אך מה חלופה יש לו לאדם? שלא לחיות?! או לחיות את אושרה הנמוך של בהמה רובצת בשמש ומעלת גירה.. וכך אמר לי רבי דוד ע״ה: הגה בנפשך שבן דורך חייב להיות שיכור בזוי ולשכב בבוץ ורפש על מנת שיתגלה לו שהשי״ת נטע שמים מעליו והיא זרועה ברבבות אלפי כוכבי אור.. תגיד לי למה שלא ילמד הבעלזאי חב''ד והחבד'סקר לא יתעניין בספרי ברסלב והברסלב׳׳י מספרי רמח״ל וכו'.. קבל זאת מיהודי שידע את הלובלינ׳ער רב , כי היהודי בן אברהם אבינו שהשי״ת ציווה לו ולבניו לך לך לא ימצא את אושרו האמיתי אלא בבחינת מבקש והולך. והמנוחה היא דבר טוב אך לא נועדה לו אלא על מנת שיוסיף אומץ וכוח ללכת וללכת.. והדברים עתיקים..