מרן האדמו"ר הרי"ף: לא לתת שום פתח ושום ענין של בטלה וחוסר מעש

״וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו, רק רע כל היום, וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו, ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתים, ונח מצא חן בעיני ה׳״ וגו׳ ״ויאמר אלקים לנח, קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ״. 

וברש״י שם: שאף ג׳ טפחים של עומק המחרשה נמחו ונטשטשו.  (בראשית לא, ז).

וצריך להבין, אנחנו מבינים שהאנשים חטאו וקלקלו ועשו רע והשחיתו, אבל מה הארץ אשמה?, מדוע צריך להשחית גם את הארץ?

ונעיין ונדקדק בלשון תורתינו הקדושה, ״כי רבה רעת האדם בארץ״, מדוע התורה מדגישה בארץ? הרי יודעים שאדם חי וקיים ונמצא בארץ. ועוד נדקדק, ״וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ״ מה הלשון בארץ?

והנה אפשר לבאר על פי דברי רבותינו הקדושים זצוק״ל:
דאחרי המבול, נצטוו בני נח יום ולילה לא ישבותו, ודורשת על זה הגמרא (סנהדרין נח) אמר ריש לקיש עכו״ם ששבת חייב מיתה. שנאמר, ויום ולילה לא ישבותו.
ואמר רבינא אפילו שני בשבת.

וצריך להבין, מדוע ניתן להם צווי זה רק אחרי המבול שאסור לגוי לשבות, ולאו דווקא בשבת, אפילו בשאר ימות השבוע גוי ששומר ושובת שבתון, כשמירת שבת מתחייב בנפשו.
ואפשר לבאר ולומר, מדוע אסור לגוי לשבות?  דהנה מובא במשנה (אבות ב, ב) ״יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון״ הרי דהבטלה לאדם מביאה לידי עונות וחטאים, ואין עצה כנגדו רק לייגע עצמו בתורה ודרך ארץ.
ולכן בשבת קודש שאסור במלאכה והוא יום שביתה, מובא בשולחן ערוך (או״ח סימן רצ) דביותר צריכים לעסוק בו בתורה, דכיון דאז אין עבודה שיגרום שכחת העון, ונשארה רק התורה לחוד, לכן צריכה להיות במידה יותר גדולה מבימות החול, ומטעם זה מובא בזוהר הקדוש (חג רצ) ששבת הוא יומא דאוריתא. אמנם האומות העולם שאין להם תורה, מוכרחים הם לעבוד ולמשא עבדות עבד תמיד, כדי לשכוח העון ולכן אסור להם השביתה.

וזהו מהיסודות הגדולים והחשובים בעולם, שאומות העולם אסור להם לשבות וברגע ששובתים מתחייבים בנפשם.

ועל פי דברים קדושים אלו יובן, מדוע נסמכה ענין שמיטה אצל הר סיני?
דהנה, בשנה השביעית אסרה התורה מלאכת השדה וכרם, ״ושבתה הארץ שבת לה׳״
וכיון דהוחלש בשנה ההיא ענין העבודה, א״כ נצרכה ביותר לימוד התורה הקדושה לנצח את היצר הרע. וסיני הוא רמז על התורה, ולכן נסמכה ענין שמיטה אצל סיני, להורות אז צריכין ביותר לעסוק בתורה הקדושה שניתנה בסיני.

וזו הייתה אחת מהסיבות של החורבן בדור המבול, היה שפע גדול מאוד וכדמובא במדרש תנחומא, למה היו מורדין, שהיו זורעין שנה אחת ועושין מזון לארבעים שנה, ומכיון שלא היה להם עבודת הארץ, על כן סופו בטלה מביאה לידי שעמום, ויצר מחשבות לב האדם רק רע כל היום, על כן הלכו אחר תאות לבם וחטאו. ורק נח שלמד תורה היה לו תבלין נגד היצר הרע, על כן ניצול הוא ובני ביתו מעוון הדור.

ואם כן, כח שפע הארץ שהוציאה פירות לארבעים שנה, ולא היה להם במה לעסוק למלאות שעות היום הביאם לידי חטא.
והנה זה הרס חיי האדם, כאשר הקב״ה משפיע על האדם שפע וברכה, והאדם יושב בטל בלי שום מעשה, האדם יורד ומתדרדר לדברים הקשים ביותר. וכך כל החורבנות הגדולים בעולם, נוצרו מחוסר מעשה.
ולכן ילחם האדם עם עצמו, שחייב ללמוד וללמד ולפעול בכל רגע פנוי שיש לו. כי בכל רגע פנוי, זה פתח לחורבנות הגדולים ביותר.
וביותר צריך האדם זהירות, בדברים שמתחיל לעשות בתוך השעמום, ובתוך חוסר המעשה. הדברים שנוצרים, והדברים שמתגלגלים לעשות מתוך זמן של שעמום, הם המסוכנים ביותר.
חייב האדם אחרי זמן של שעמום וחוסר מעש, להתדבק בתורה וללמוד ולאחר שילמד תורה וממנה יחליט על דברים שפועל ועושה, ולא מתוך הבטלה יכנס לדברים חדשים.

כי על פי רוב, דברים שהוחלט לעשות מתוך בטלה, הם דברים עם שורש של חורבן ועצות רעות מצד השטן.
וביותר יזהר האדם כאשר המצב נח וטוב אצלו בעניני פרנסה, והוא נמצא בשיעמום ובחוסר עשיה ואז מחליט, ידע האדם שההחלטות האלו מסוכנות ביותר.

וכך מצאנו בתורתינו הקדושה ״וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ״ כי סיבת רעת האדם היא בארץ, בכח השפע והפרנסה שהארץ הייתה מוציאה.
פירות בשפע, ומהשפע התדרדר האדם, ואז הקב״ה הוסיף על קללת בזעת אפיך תאכל לחם, וכח הוצאת הפירות הצתמצם וירד מאוד. 

הנה אם כן עלינו לדעת ולחזק בנפש שלנו, שהחורבן הגדול שהיה בעולם, וההרס שהיה בעולם בדור המבול התדרדר מחוסר מעש של העולם.  היה שפע ופרנסה ברוח גדול ביותר לכולם, ואז מתוך שעמום אנשים התדרדרו והגיעו לירידה קשה ביותר, ולחורבן קשה ביותר, ולהשחתת המדות הקשה ביותר.  ולכן הקב״ה המעיט את כח האדמה שתוציא פחות פרות, ולכן התורה מדגישה ״הארץ״, כי הארץ הייתה שותפה בירידה ובקלקול של האדם, על ידי השפע שהארץ הוציאה וכך עם בטלה ושפע, האדם מתדרדר להרס קשה ביותר. 

ולכן התורה מזהירה אותנו בשבת שהעבודה אסורה עלינו, מחויבים אנו ללמוד תורה יותר, ועל אומות העולם איסור גמור לשבות וחייבים לעבוד.
כי כל רגע פנוי הוא פתח לכל העבירות ולכל החורבנות שיש בעולם. 

לכן עלינו להקפיד שבכל בית, ובכל דבר שנמצא בחלקינו ובחלק של בני עדתינו, יעמדו בתוקף גדול לא לתת שום פתח ושום ענין של בטלה וחוסר מעש.  וגם בבתים, לעמוד על בני הבית שכל אחד ואחת יהיו עסוקים בעשיה, ובכל עשיה שעושים יחפשו איפה המלכת שמיים, שכל מעשיך יהיו לשם שמיים.  וכל מעשה שעושים חייב שיהיה קשור לעבודת ה׳. ובכל בית יהיה זמן של זכוי הרבים, הכנסת אורחים.  ובזמן הכנסת אורחים יהיו מרוכזים להרים את דגלה של תורה, ולהיות בכל מעשה שעושה בלול בתורה חסד ואהבת ה׳ ויראת ה׳. 
ובכדי שנבין את העומק של הסכנה בחוסר מעשה, רבותינו הזהירו ואמרו, גוי ששבת חייב מיתה. כי בזמן ששובת ולא עומד ולא טורח, זה זמן פנוי, שרע וחורבן נכנס בו.