בעל ספר 'הלקח והלבוב' מביא את דברי הרב הקדוש רבי בונים מפשיסחה זיע"א, שפירש את הפסוק בתהילים (לט, ו) "הנה טפחות נתת ימי" באופן הבא- מי שמודד ומושך על ידו שבעים אמות חבלים, יש לו רק את הטפח שבתוך ידו, כי מה שכבר מדד- חלף ועבר ואינו נמצא בידו, ומה שעדיין לא הגיע לידו- עדיין לא מדד. כך ימי האדם הם רק ההווה.
והפירוש הפשוט בדבריו הוא לעודד את האדם שלא ידאג לא את דאגת העתיד ולא את מה שכבר עבר עליו. כי רוב הפעמים מה שמעכב את האדם מלהשתמש בזמנו לדברים טובים, הוא כי בימי הנעורים הוא מביט על העתיד ורואה לפניו הרבה שנים של עבודה, והיצר הרע מפחידו מגודל האחריות שיהיה עליו אם יקבל על עצמו ללכת בדרך הטוב לכל כך הרבה שנים.
ומנגד, כשאדם מגיע לימי העמידה, היצר הרע אינו מניח לו לשנות את דרכיו על ידי שמזכיר לו את כל מה שפגם בשנים עברו, ועל ידי זה מאבד ממנו תקוותו שאין שום טעם להיטיב את עצמו, וגם מראה לפניו את הקושי הגדול הנדרש לשנות הרגלים של כל כך הרבה שנים.
את דברי חז"ל (בראשית רבה כא, ו) "אין ועתה אלא לשון תשובה", מפרש רבי שלמה מראדומסק זיע"א בספרו 'תפארת שלמה' (ויגש), שהכוונה היא שבכדי שאדם יעשה תשובה הוא צריך לחשוב רק על הרגע הנוכחי- 'ועתה', כי בחושבו על העבר או על העתיד, הרי דברים אלו ימנעו ממנו דרכי התשובה.
וזה שאמר דוד המלך "הנה טפחות נתת ימי", היינו שיסתכל על ימיו כאדם המודד חבל ארוך, ויש להסתכל רק על הטפח הנוכחי שנמצא בידיו. ודבר זה נרמז גם במצוות ספירת העומר, לספור כל יום בפני עצמו, לדעת ולראות רק את היום שלפניו, ולדעת את החשיבות של כל יום כשלעצמו ולעשות בו רצונו של מקום.
ואלו דברי רבי נתן מברסלב זיע"א (ליקוטי הלכות פקדון הלכה ד): "ועיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצריכין לדעת שימי האדם מנויים וספורים, והאדם יצטרך לתן דין וחשבון מכל יום ויום. ועל כן אסור לאדם לדחות את עצמו מיום ליום, רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו, כי יום האחר הוא עניין אחר לגמרי והלוואי שיפרע בזמנו שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרוע לה' יתברך חובת הזמן של מחר, אבל על כל פנים חלילה להטעות את עצמו לדחות מיום ליום."
ומוסיף בדבריו המתוקים: "וזה בחינת ספירת העומר שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, להורות שאי אפשר לקבל את התורה כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו, שזהו בחינת 'היום אם בקולו תשמעו', היינו אם תרצו לשמוע בקולו ולקבל את התורה אי אפשר לכם לקבל כי אם על ידי בחינת 'היום', לידע שהעיקר הוא היום הזה דייקא. כי קודם קבלת התורה בעת שאנו צריכין לטהר עצמנו מטומאת מצרים, אנו צריכין לספור הימים בפה מלא כדי לזכור זאת היטב כי ימי האדם מנויים וספורים ושהיום הוא יום, כי הדיבור יש לו כוח גדול מאוד להזכיר את האדם."
ידוע בשם האריז"ל שבליל הסדר כל יהודי מקבל במתנה את כל 'המוחין' של מ"ט שערי קדושה, ובמוצאי החג נלקחים מהאדם כולם, על מנת שבימי ספירת העומר האדם יקנה קדושה זו בכוחות עצמו.
בחודש ניסן בליל פסח ירדו אורות גדולים, ואורות אלו הם למעלה מתפיסת האדם. האדם מרגיש באותה העת התקרבות אל האלוקות ואהבה גדולה מהקב"ה לעמו ישראל. לאחר מכן בעת שהאור עוזב אותו, אז נשאר האדם בבחינת 'נפשי חולת אהבתך'.
בפיוט ידיד נפש נאמר: "הדור נאה זיו העולם נפשי חולת אהבתך, אנא א-ל נא רפא נא לה בהראות לה נועם זיוך, אז תתחזק ותתרפא והייתה לה שמחת עולם". חודש אייר נקרא בנביא (מ"א ו, א) בשם זיו, אם כן, בחודש זה יש יכולת מיוחדת לרפא את האדם, כידוע ש'איר' ראשי תיבות 'אני ה' רופאיך'.
כותב 'הלקח והלבוב': "בחודש אייר שהוא עיקר ימי ספירת העומר ניתן לכל אחד מישראל כוחות לקבל את האורות של חודש ניסן, כנרמז בספר 'בית שמואל' 'אייר' ראשי תיבות אברהם יצחק יעקב רחל, והוא סופי תיבות 'מקבל', כי חודש אייר נותן לאדם את היכולת לקבל את האורות של יציאת מצרים, ומתוך כך להתרפא ולהתחזק ולזכות לשמחת עולם."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.