כותב הרב הקדוש רבי אליעזר מויזניץ זיע"א בספרו 'דמשק אליעזר': "אם רוצים לקנות קנין עולם לעבדות ה' יתברך, אזי- 'עברי'. כדאיתא בספרים הקדושים שהעצה לזה הוא לחשוב תמיד שהוא רק 'עובר' אורח בעולם הזה.
היינו, כדי שהאדם יזכה למעלה העליונה להיות עבד ה' בשלמות, עליו לזכור שהעולם הזה פרוזדור לטרקלין, חולף ועובר, ושגם הוא בסך הכל אורח ולא חי פה לנצח.
ידיעה זו מכניסה באדם הבנה כיצד ראוי לנצל את החיים. כל היחס של האדם למושג הזמן משתנה כי 'אין לך אדם שאין לו שעה' (אבות ד, ג).
ממשיך בעל 'דמשק אליעזר': זאת ידוע, ששמירת שבת קודש הוא עיקר גדול בעבדות הבורא יתברך שמו. על כן אומר הכתוב 'שש שנים יעבוד', כי שנים פירושם ימים כידוע, שיעבוד רק שש ימים, 'ובשביעית', בשבת קודש, 'יצא לחפשי' שלא יעבוד, ואז 'יצא לחפשי חנ"ם' שעולה בגימטריה 'גהנם', היינו ינצל מדינה של גהנם.
כלומר שבת היא 'מעין עולם הבא', היא דוגמת ה'גן עדן' בזה העולם. כי על ידי שמירת שבת קודש האדם זוכה להיות מחובר לנקודת החירות שבתוכו. במשך השבוע יש סכנה שהאדם יהיה עבד לתאוות הגוף. יהודי עלול לרדוף אחר קניינים חומרים ולשכוח את סיבת בריאתו ומה יהיה באחריתו. ובשבת קודש יש לאדם מנוחת הנפש, ויכולת לצאת חופשי מהשיעבוד לגשמיות.
מוסיף 'הדמשק אליעזר': ולשמירת שבת קודש, הסגולה שיחשוב האדם 'אם בגפו יבא בגפו יצא', שלא יקח איתו כלום מהונו ורכושו. אך 'אם בעל אשה הוא', אשה רומזת לתורה, כפי שהגמרא דורשת (יבמות סג, ב), אם דבק ועסק בתורה הרבה אזי 'ויצאה אשתו עמו' כי "אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר "בהתהלכך תנחה אותך" (אבות ו, ט).
מהפסוק "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית טו, יג), אנו למדים שהגר בא לארץ כדי 'לגור' ולא בשביל ישיבת קבע. הוא בעצם אורח שבמהותו שוהה במקום לתקופה קצרה, ואינו בעל קביעות.
בעל ספר 'הלקח והלבוב' (על סוכות) מביא בשם ספרים 'קרן לדוד' ו'ערוגת הבושם' כי ישנם שני אופנים להבנת המושג 'גר- אורח'.
ספר 'קרן לדוד' ביאר, כי אדם שחי בעולם הזה כמלאך ועובד את ה' רק בעניינים רוחניים, הוא בבחינת 'גר ולא 'תושב', בגלל שאינו עוסק בעבודת הגשמיות. שהרי באמת תכלית ירידת הנשמה לכאן, לעולם העשייה, בשביל שהאדם יעסוק בגשמיות לשם שמיים ויקיים 'בכל דרכיך דעהו'.
וספר 'ערוגת הבושם' מדבר מהאופן השני- לאדם יש נשמה אלוקית, ותכלית הנשמה היא לרדת כאן למטה לתוך הגוף, לקדש ולהעלות הגוף למעלה. אם האדם עוסק בגשמיות לא לשם שמיים, אז הנשמה מרגישה כמו בתוך בית האסורים, שהרי ירדה מכסא הכבוד, מעולם התענוגים, ומה יש לה להיות בתוך גוף שמחפש הנאות גסות. וכך מרגישה היא כמו 'גר' ואורחת בעולם הזה.
מובא בספר 'ברית כהונת עולם': "'גוף נשמה' עולה בגימטריה 'ימיו כצל עובר', 'גוף ונשמה' עולה בגימטריה 'תמים'". תפקידו של האדם שיהיה ו' החיבור בין גוף לנשמה, שלא יהיה נתק ביניהם. כי אם כל אחד לעצמו וכל אחד מושך לכיוון שלו אז למה לו חיים, מרגיש הוא טעם גיהנום, ימיו ריקים וחסרי משמעות, חולפים ועוברים לידו כצל עובר ופורחים כלא היו.
ואילו, 'תמים' הכוונה לשלמות. שלמות של יהודי היא כשהוא מאחד גוף ונשמה ביחד. שמשתמש באבריו לעשות נחת רוח לאביו שבשמיים. כשהגוף משרת את רצון הנשמה, הוא הופך להיות מרכבה לקדושה. חיים כאלו הרי הם שלמים, ואדם חי בהם באחדות כוללת, בצורה מלאה ומוארת.
זמן של שלמות זו הוא בשבת קודש. בעוד שבששת ימי השבוע הכל חולף ועובר, הרי ששבת היא קביעה וקיימא- קבועה וקיימת לעולם. השבת נקראת בזוהר הקדוש 'יומא דנישמתין', יום הנשמות- רוחניות וחיבור לאלוקות ברמה הכי גבוהה. יחד אתה יש התענגות באכילה ושתיה, והעלאת הנאות הגוף לעבודת ה'. כך זוכה האדם לקיים 'בכל דרכיך דעהו', לחבר גוף עם נשמה ולחיות בבחינת 'תושב' בשלמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.