רגעי השבוע - פרשת לך-לך
ויכוח בליל שבת על מגורי היהודים בחוץ לארץ / המפגש המטלטל עם ניצולת מחנה אושוויץ / שבע ברכות מתוך האמבולנס במפעל השמחה של איש אחד / המכתב המיוחד לאחיות ליד מיטת המאושפז
א. אורות בחושך הגלות
בשבת שעברה, שהיתי במושב 'חזון יחזקאל' בדרומה של ארץ הקדוש, לכבוד שמחת ה'אופרוף' של בן אחותי וגיסי היקרים הרב פינחס ואשתו שיחיו. זו לי פעם שנייה ששובת אני במקום זה. הפעם הקודמת הייתה לפני כ-28 שנים, בשבת העלייה לתורה של גיסי עצמו. והנה ב״ה הגיע עת דודים ועוד בן נכנס השבוע לחופה, מתוך שמחה גדולה ומרגשת.
בסעודת ליל שבת קודש לקחנו 'לחיים' כדבעי, יחד עם אביו של גיסי, הרה"ח ר' שמואל מלוביצקי, מחשובי חסידי סלונים ומתושביה הוותיקים במקום. לאחר הדברים שנשא הוא ועניתי כנגדו, נשארתי בעיצומו של ויכוח לוהט אך ידידותי.
הוא עצמו נולד ביום יו"ד בשבט תש"י, קרוב מאד ל'קראון הייטס', שעות ספורות לאחר הסתלקות הרבי הקודם. זכות שהוא נושא בלבו ברגש ובכבוד.
בדבריו בסעודה שנהפכה להתוועדות חסידית מרוממת, טען באוזניי בלהט, כי חובתו הקדושה של כל יהודי היא לעלות לארץ ישראל לאלתר, שכן בה בלבד מקומו של יהודי. ניסיתי להשיב לו על דבריו, אך לא הייתה זו שעת כושר, בהיותנו בין המעדנים שהוגשו בשפע, לזמירות השבת ששוררנו בנעימה ועוד ועוד 'לחיים' שלקחנו, מתוך שמחה ואחווה.
בכניסה לחתונה שנערכה ביום שלישי, המשכנו במעט את הנושא, שחשוב מפעם לפעם לתת את הדעה אליו ולהפנות תשומת לב לעניין חשוב זה, הנוגע בכל דור ולכל יהודי באשר הוא, במיוחד מי שאינו גר בארץ הקודש וסיבותיו עמו יהיו אשר יהיו.
רואים אנו מקומות שונים בעולם, שבדורות קודמים אכלסו את רוב בני ישראל. כגון סוריה בזמן הגמרא, וגאוני עולם שגרו בחוץ לארץ במדינות שונות, ובהמשך הדורות התרוקנו מיהודים. וזאת אפשר להבין, לפי הגמרא על דברי הפסוק בתורה: "וינצלו את מצרים" - "אמר רבי אמי, מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן. וריש לקיש אמר, עשאוה כמצולה שאין בה דגים". ומסביר על כך האר"י ז"ל, כי סיבת גלויות ישראל היא, לברר את ניצוצות הקדושה אשר שם, ולכן כאשר בני ישראל סיימו את בירור הניצוצות, יצאו ממצרים ואף נאסר על בני ישראל לשוב למצרים, כנאמר: "כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם".
מול טענותיו הנחרצות, מצאתי את עצמי חוזר לעיין באחת השיחות המופלאות של הרבי, שנאמרו ב'אחרון של פסח' בשנת תשי''ב, שבה מבואר באור יקרות עניין עמוק ומרתק, על מעלתם המיוחדת של בני חוץ-לארץ והעלאת הניצוצות באותן מקומות.
הרבי מבאר יסוד חשוב: בני ארץ ישראל, הגם שהם יודעים את האמת, הרי משום היותם יושבים בארץ הקודש, אינם יכולים להכיר את מציאות הגלות לאשורו ולאמיתו, שכן 'אין חבוש מתיר עצמו ממאסרו'. משום כך, דווקא בני חוץ-לארץ הנמצאים בחשכת הגלות, הם הזקוקים ונושאים את כוח ההוספה בחיזוק האמונה והציפייה לגאולה האמיתית.
מכאן שופך הרבי אור חדש ומפתיע, על עצם נסיעתם של יהודים מארץ ישראל לאמריקה. לכאורה, נדמה לאדם כי סיבת נסיעתו היא הרווחה הגשמית הצפויה לו שם, אך האמת הפנימית והעמוקה היא, כי נפשו האלוקית משתוקקת לאותם עניינים רוחניים שאי אפשר להשיגם בארץ ישראל מצד הכלל שאין חבוש מתיר עצמו.
הרבי מצטט מכתב של הרבי הקודם, המסביר עם משל, כי סיבת רעבונו של האדם למאכל גשמי, נובעת בעצם מרעבונה של נפשו האלוקית, לברר את הניצוץ האלוקי הגנוז באותו מאכל; כך בדיוק הוא בנדון דידן, ההשתוקקות אל המרחבים הגשמיים בחוץ לארץ, אינה אלא תוצאה ישירה של השתוקקותה הפנימית של הנפש, אל האורות הרוחניים המיוחדים שניתן לחשוף ולהשיג דווקא שם, בצד ההכרה העמוקה בחסרונה של הגאולה.
זאת ועוד, הרבי מוסיף ומציין, כי מעלה זו של חוץ-לארץ באה לידי ביטוי גם בתורה עצמה. החל מיום טוב שני של גלויות, דרך תלמוד בבלי, וכלה בעומק תורת החסידות שנתגלתה על ידי רבותינו נשיאינו, דווקא במרחבי ארץ העמים.
כך הפך ויכוח אקראי בשבת סביב שולחן השבת, למבט מחודש ומרטיט על שליחותו המיוחדת של יהודי באשר הוא שם. פה, בחוץ-לארץ דווקא.
ב. למען תזכור
"אניו, אורחים הגיעו, הם רוצים לראותך" - שמעתי את הבת המסורה אומרת לאם הקשישה מעבר לדלת חדרה. לאחר מספר דקות, גברת אניו ('אמא' בהונגרית) הופיעה במלוא הדרה, נשענת על הליכון, ופוסעת מעדנות אל חדר הסלון, המעוטר בתמונות יפות, וארון ספרים יהודי גדוש בספרי לימוד.
במהלך השיחה הגנבתי מבט אל פניו של בני הצעיר שיחי', שעמד מרותק, ושתה בצמא כל מילה שיצאה מפיה של האישה המבוגרת שמולנו. בדור שבו הולכים ומתמעטים העדים החיים שהילכו בתוך גיא צלמוות, חשתי חובה קדושה, לנצל את ההזמנה של בן משפחתי, לבקר את סבתו הקשישה והנכבדה שתחי', יחד עם בני היקר, כדי שיראה במו עיניו וישמע מכלי ראשון מה עוללו לנו הצוררים הנאצים ימ"ש וכיצד קם עמנו מן האפר, למען יוכל בבוא העת לקיים בעצמו את ציווי הדורות של "והגדת לבנך" מתוך עדות חיה ומוחשית ולזכור "את אשר עשה לך עמלק"!
מבין זכרונותיה ולצד עדותה המטלטלת של אחותה הקטנה, שקראתי בהמשך השבוע, נפרש לעינינו סיפורן המופלא של שבע אחיות מהעיירה מרגיטה שברומניה, הידועה בפי היהודים בשם "מארגארעטן'. הן גדלו בבית רחב ידיים סמוך לבית הכנסת, שבו ישב אביהן ר' צבי הרש'ל ז"ל והגה בתורה כל השבוע למעט ימי חמישי שבהם מכר דגים לפרנסתו, והנהיג בקדושה ששפת הדיבור היחידה סביב שולחן השבת תהיה לשון הקודש.
לאחר שהאם מירל ע"ה נפטרה בלידת בנה השמיני, וכעבור שנים אחדות נפטר גם האב ממחלה קשה, נותרו שבע הבנות יתומות מאב ומאם, ופוזרו בין משפחות מאמצות ופנימיות. במוצאי שביעי של פסח בשנת תש"ד, כשכלי החג עודם על השולחן, גורשו אל הגטו בעיר נאג'ווארד, היא אוראדיה, ומשם הובלו בקרונות בהמות אל מחנה ההשמדה אושוויץ.
יחד עם בני שיחי', האזנו בדממה לתיאור מסירות הנפש העילאית שהחזיקה את האחיות בתוך התופת, לאחר שהאחות הבכורה בלומה, בעלה ובתם הקטנה הי"ד נלקחו מיד עם הגעתם אל תאי הגזים ונהרגו שם על קידוש השם.
אל מול זוועות מסדרי הבוקר באשמורת, הקרויים "צייל-אפל", שבהם פינו עגלות שטוחות את גופות הנספים אל המשרפות, עמדו האחיות כחומה בצורה זו למען זו. האחות רבקה סיכנה את חייה במטבח המחנה כדי להגניב לאחיותיה מעט מזון ומרק דלוח, ואילו לאה הופקדה על חלוקת מנת רבע כיכר הלחם היומית לחמש האחיות, מתוך ידיעה, שהיא תמשול ברוחה ותותיר לעצמה תמיד את הפרוסה הקטנה ביותר.
כאשר פשטה השמועה כי עומדים לשלוח את בלוק הילדים אל המוות, חירפה לאה את נפשה והבריחה משם את אחותה הקטנה מלכה אל הבלוק שלהן. גם לאחר שהקאפו היהודייה חיפשה אחרי "הילדה עם העיניים הגדולות" והשיבה אותה אל בלוק הילדים, לא אמרה לאה נואש, איתרה נערה שביקשה לעבור לשם, ערכה ביניהן החלפה חשאית מתחת לאפם של הגרמנים, והצילה את חיי אחותה רגי לפני ששוכני הבלוק ההוא נשלחו להשמדה. מנגד, כשאחזה בלאה עצמה קדחת חום גבוהה והיתה נתונה בסכנה להילקח אל בית החולים שממנו היו קוברים את החולים חיים בתוך שקים, תמכו בה שתיים מאחיותיה משני צדדיה והעמידו אותה בכוחות על-אנושיים במסדר, עד שהבריאה בסייעתא דשמיא.
ערבות זו ליוותה אותן גם כשהועברו בחודש אלול תש"ד, ספטמבר 1944, אל מחנה העבודה אובר-אלטשטאדט שבחבל הסודטים בצ'כיה, שם עבדו בבית חרושת לאריגים לצד מכונות טווייה במים, עד שהעור התקלף מכפות ידיה של מלכה ומשקלה צנח לעשרים ושמונה קילוגרמים בלבד. בתוך הרעב הכבד ידעה האשה שמולנו ליטול שני תפוחי אדמה, לרסקם בפומפייה ולצקת עליהם מים רותחים כדי להעמיד קערת תבשיל משביעה לאחיותיה.
לאחר השחרור בחודש מאי 1945 ומסע התלאות ברכבות דרך העיר קרקוב שבפולין, תוך התגוננות מפני חיילים רוסים שיכורים שניסו לפרוץ לחדרן או לפגוע באחותן פירי, זכו האחיות לעלות מן האפר אל ארץ ישראל.
אחותה הגדולה עלתה באוניית מעפילים מנמל קונסטנצה שברומניה דרך מחנה המעצר בעתלית, למדה בסמינר "בית יעקב" בעיר ירושלים ובעיר תל אביב, ובסגירת מעגל מופלאה פתחה את דרכה החינוכית במעברת תחנת הרכבת של העיר לוד, שם לימדה כיתה רב-גילאית של ילדי חסידי חב"ד בטרם הקימה עם בעלה ז"ל בית לתפארת בעיר אשקלון.
ואילו המארחת החשובה שלנו, שבה תחילה לבית המשפחה שאימצה אותה בעיירה מרגיטה, ומיריעות הבד הבודדות שהוציאו לה הפולשים הרומנים, תפרה את הקיטל של חתנה ואת שמלת הכלולות שלה עצמה. יחד עם בעלה גידלה בביתם ילדה יתומה כבתם ממש, ולאחר שעלו ארצה קבעו את משכנם במושב צעיר ובישלה באהבה אימהית לקבוצת חיילים חרדים משוחררים, אודים מוצלים מאש שנותרו בודדים בעולם.
האשה המדהימה שישבה מולנו, הרימה מעט את שרוולה, ומעל כף ידה התגלה "המספר", שחרטו הרשעים של מחנה אושוויץ.
כשיצאנו מן הביקור המרגש, הנחתי את ידי על כתפו של בני שיחי' וידעתי כי הניצחון היהודי הטהור ביותר, אינו טמון רק בהישרדות הפיזית, אלא ביכולת להפוך שרידי בדים מבית חרב, לשמלת כלה ולקיטל של קדושה, ולהפקיד את לפיד האמונה החי הזה בידיו של דור צעיר שימשיך לשאת אותו בגאון אל נצח ישראל.
ג. משמח אלוקים ואדם
"הקשב לי היטב, אפילו שאני נמצא כעת בתוך אמבולנס, אתה חתן, אתה מלך! תנצל את המעמד הזה, תחווה אותו ותשמח בכל ליבך". את המילים הללו, שנאמרו בקול נרגש מתוך ניידת טיפול נמרץ הדוהרת ברחובות ירושלים, לא השמיע בדחן ותיק מבעד למיקרופון באולם שמחות מואר, אלא יהודי יקר, שהיה באותם רגעים ממש בעיצומו של אירוע לבבי.
פגשתי אותו לשיחה מרתקת שהותירה בי רושם עז. הוא בירר אם שמי אכן שייע, ומיד ציין על-שם מי אני קרוי, מי הסבים מכל הצדדים, מיהו חותני, ועוד כמה פרטים משפחתיים היסטוריים. זהו ישעיהו בלוי, מדמויות הירושלמיות של דורנו, שבמוחו וזכרונו החריף אצור מידע 'משפחתלוגי' רב ומגוון.
בציבור הרחב הוא מוכר כדמות ססגונית וכובשת מתוך סרטוני הווידאו והקליפים המפורסמים של טובי הזמרים החסידיים, אלו המבקשים להחיות את השירה האותנטית והעתיקה. במצלמות הוא נראה תמיד בעל חזות ירושלמית שורשית, אף שבחיי היומיום הוא אינו חובש את הכובע הירושלמי המסורתי הנקרא 'סופער', אלא עוטה אותו במיוחד לצורך הצילומים כדי להוסיף צבע וחן של ירושלים של מעלה.
ואולם, בשיחתנו גיליתי כי מאחורי הדמות המוכרת מן המסכים מסתתרת נשמה גבוהה, איש אשכולות של שמחה, שלצד ריקודיו הסוחפים ניחן גם בכישרון נדיר לשאת נאומים חוצבי להבות ולשמח חתנים וכלות בסעודות שבע ברכות.
הכול צמח אצלו באופן טבעי לחלוטין, בלי בניית תוכניות וללא פרסום עצמי מעולם. מאז היותו נער כבן שלוש עשרה בקהילת ה'מתמידים' בירושלים, שבה גדל והתחנך, בערה בו אש השמחה. כל ימות השנה היה מצפה בכיסופים לחג הסוכות ולשמחת בית השואבה, ולצידם להילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר במירון.
מאז גיל ארבע עשרה לא החסירו רגליו אף שנה בחצר הציון הקדוש, ובשנים האחרונות אימץ לעצמו מנהג חסידי מופלא, לשהות במירון ימים ארוכים לפני ההילולא ואחריה, או כפי שהוא מגדיר זאת בעגה החסידית הציורית: "איך קום פון שבת אופרוף ביז נאך שבת שבע ברכות" - אני מגיע לרבי שמעון משבת ה'עלייה לתורה' שלפני החתונה ועד אחרי 'שבת שבע ברכות'...
קשור הוא בנימי נפשו אל התנא האלוקי. ועד היום, בכל עת שהוא נכנס לחתונה, התזמורת המזהה אותו פוצחת מיד בניגוני מירון הסוערים המזוהים עימו כל-כך. החודש לדוגמה, פקד את מירון שלוש פעמים בתוך שבוע אחד: פעם אחת כדי לשמח במסגרת ארגון של יתומים שהוא מלווה בקביעות, פעם שנייה לשבת התוועדות, ובדרכו חזרה לירושלים קיבל שיחת טלפון בה התבקש לבוא ולשמח את יהודי שהיה זקוק לישועה ולחיזוק, וישעיהו לא היסס לרגע.
במהלך השנים נטל ישעי' את ריקוד ה"קאדאצ'קע" המסורתי, והפך אותו למפעל חסד של איש אחד. כדי להבין את היקף המסירות שלו, די לשמוע את תיאור קורותיו בלילה אחד בלבד בחג הסוכות האחרון. את הערב הוא פתח במרכז לבריאות הנפש 'איתנים', לשם נקרא על ידי העסקן הירושלמי ר' אבי וייסוויץ', המתמסר כל השנה לנשמות הללו שאין להן דורש. יחד עם שאר בשרי וידידי איש החסד ר' חונא דייטש, הם רקדו שם והפיחו רוח חיים במקום. משם המשיך לעוד אירועים, בהם עמד במרכז המעגלים והפליא בריקודיו שהרימו את הציבור טפח מעל.
אדם מן השורה היה פורש לביתו לאחר ערב כזה, אך אצל ישעי' הלילה רק החל. משם הוא מיהר אל שמחת בית השואבה של חסידות 'תולדות אהרן', חדר אל לב המעגלים הצפופים ורקד קאדאצ'קע עם בנו של האדמו"ר ועם הגבאים. לאחר מכן המשיך אל חסידות קרלין, שם רקד לאורך הלילה עם כל יהודי שביקש לשמוח עימו, ומשם עוד אצו רגליו אל בית המדרש של קהילת המתמידים, ולריקודי הקפות שניות שנמשכו עד אור הבוקר.
מסירות הנפש הזו לשמחתם של ישראל עמדה למבחן מרגש בקיץ שחלף. בעודו עושה את דרכו לשמח חתן בסעודת שבע ברכות, חש ברע ופונה בבהילות לבית הרפואה, שם התברר כי לקה בליבו ונזקק לצנתור דחוף. בעודו שוכב באמבולנס בהכרה מלאה, צלצל הטלפון שלו. על הקו היה קרוב משפחתו של החתן ששאל בדאגה: "ישעי', היכן אתה?". ישעיהו הרגיע אותו מיד ואמר: "אל תיבהל, הכול בסדר, אני באמבולנס ובהכרה מלאה, רק תן לי לומר מילה לחתן". כשקיבל החתן את הטלפון, התנצל ישעי' על שאינו יכול להגיע ולשזור עבורו דברי בדחנות ופלפולים כדרכו בקודש, ובירך אותו מעומק ליבו מתוך האמבולנס. היה זה מעמד של שבע ברכות שטרם נראה כמותו. לאחר שהחלים במרכז הרפואי שערי צדק - שאותו הוא מכנה בחיוך אופייני "מלון שערי צדק" - הורו לו הרופאים במחלקת השיקום להקפיד על פעילות גופנית מאומצת. כשסיפר להם כי הפעילות הקבועה שלו היא לרקוד בכל לילה בחתונות ובאירועים, עמדו הרופאים נפעמים ואישרו כי אין התעמלות טובה מזו לבריאות הגוף והנפש גם יחד.
כוחו הגדול של ישעיהו מתגלה דווקא באירועים שקטים ומאתגרים, שבהם הנוכחים מבוגרים או מכובדים מאוד, והרחבה נותרת מיותמת. הוא אינו מתרגש ממבטים בוחנים, אלא משליך מנגד את הבושה, מכריז בחרוזים משעשעים שהוא הוגה על אתר: "זהירות, חתן בשטח, אף אחד לא להיות במתח!", אוחז בידיו של הסב המופתע, ומחולל סערה קדושה שממיסה את הקרח ומאחדת סביבו חסידי גור, בעלזא, ליטאים וירושלמים. כך עשה גם בחתונת אחותו בחודש אלול שחלף, לשמחת ליבם של אביו ואימו שמעריכים את פועלו ונוסכים בו כוחות; ובימים שבהם אין נישואין, כגון בימי ספירת העומר ובין המצרים, הוא מכתת את רגליו לבתי רפואה, לחגיגות בר מצווה ולכל מקום שבו יהודי זקוק למילה טובה.
לקראת סיום שיחתנו, לא יכולתי שלא לשאול אותו בזהירות על הנקודה האישית ביותר. הוא עצמו טרם זכה להקים בית בישראל, וכשחבריו מתחתנים זה אחר זה והוא רוקד לפניהם בכל כוחו, האם אין רגע שבו הלב נחמץ בקרבו? תשובתו של ישעיהו הייתה שיעור מאלף באמונה פשוטה וזכה. "לפעמים זה אכן יכול לצרום", הודה בגילוי לב, "אבל אדם צריך לזכור שהחבר אינו לוקח ממנו דבר, שהרי הכול ניתן מאת השם יתברך מלמעלה. לכן אני עושה בדיוק את ההפך - אני ממנף את הקושי הזה לעשייה. ברגע שאני נכנס למעגל ורוקד, אני תורם לעצמי לא פחות משאני תורם לחתן. העשייה הזו לבדה ממלאת אותי בשמחה עצומה".
התבוננתי בו והרהרתי בליבי, כי יהודי שבוחר לשמח את בניו של הקדוש ברוך הוא מתוך אמונה כה שלמה, בוודאי יזכה בקרוב ממש שהשמחה תשכון במעונו שלו, מידה כנגד מידה.
ולתמונת השבוע שלי: כוח מחשבה טובה
טרם חזרתי אמש למוסקבה, הגעתי לבית הרפואה 'הדסה' בשכונת עין כרם הירושלמית, לקיים מצוות ביקור חולים אצל בן משפחתי. כשנכנסתי אל חדרו מצאתיו ישן, ואי לכך יצאתי לשוטט מעט בין המסדרונות עד שיתעורר מעצמו.
לפתע מצאתי ידיד קרוב, השוהה במקום לצדו של אביו החולה. נכנסתי אל חדרו כדי לדרוש בשלום אביו, ולעודד את ידידי המתמסר במצוות כיבוד אב באופן מופלא ועקבי.
על הקיר גיליתי מכתב קצר בכתב יד, שנגע ללבי ולמדתי מזה רבות. הדברים נכתבו על ידי ידידי והוא מיועד לצוות הרפואי, המטפל באביו החולה, השוכב ללא הכרה מספר כשבוע ימים.
ואלו הן המילים: "אחיות יקרות! שמי אליעזר, להלן מספר דברים שחשוב לי שתדעו עליי, כשאתן מטפלות בי במסירות שכזו:
1. אני צמא מאוד. הקפידו להרטיב לי את השפתיים בכל הזדמנות אפשרית.
2. את אשתי לאה אני מאד אוהב, ולכן אזכור השם שלה ירגש אותי מאוד, ויגרום לי לבצע פעולות ולשתף פעולה.
3. יש לי גם משפחה גדולה ויקרה. בעבורם אני מוכן להפוך את העולם, ולשתף פעולה במקסימום, הזכירו לי את השמות שלהם: חיים ודודי, ליבי ושרי, מוטי ואסתי.
4. אני מודע למצב שלי כרגע, כבדו אותי, והסבירו לי לפני כל פעולה מה אתם עומדים לבצע.
עם הרבה סבלנות ואהבה שלכם, אחזור בעזרת ה' אל המשפחה שלי שמחכה לי באהבה גדולה. תודה רבה, אליעזר".
חברי הסביר לי, כי הוא שם לב שהיחס של האחיות השתנה מאד לטובה, לאחר שכתב את הדברים ותלה את הדף במקום בולט. ולא רק זאת, אלא שאחת האחיות ביקשה להעתיק זאת ולתת דוגמה כזו לשאר המשפחות המלוות את יקיריהן שאושפז, ובכך הצוות יידע טוב יותר את הצרכים של החולה ואיך לטפל בו.
ביציאתי מבית הרפואה לאחר שישבתי זמן מה אצל קרוב משפחתי, עלה בי בס"ד הסבר על דברי הפסוק בחומש שלמדנו אתמול "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה".
וזאת על פי הגמרא במסכת קידושין: "מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, מאי ולחושבי שמו? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".
ידוע הפתגם החסידי, בשם הרבי הצמח צדק: "טראַכט גוט, וועט זיין גוט " (חשוב טוב ויהיה טוב), כי בכוחה של מחשבה טובה, לשנות כל מצב לא טוב ל-כן טוב.
וכך חשבתי לפרש: "מחשבה טובה" - כאשר האדם חושב טוב וחיובי, "הקב"ה מצרפה למעשה" - ה' יתברך מביא את הדבר לידי מעשה בפועל, שאכן יתקיימו ויתגשמו באדם זה, החשיבה הטובה.
ומכאן לדברי הפסוק פרשתנו: "והאמין בה'" - האמונה במחשבה הטובה של אברהם בקב"ה, גרם לכך, שבורא עולם "חשבה לטובה", וכפירוש רש"י: הקב"ה חישב זאת לזכות וצדקה בזכות אמונה זו.
נאמר בתהלים: "האמנתי כי אדבר", כשמדברים אודות אמונה, זוכים לאמונה. ייתן הקב"ה ובזכות האמונה האיתנה, יזכו כל החולים לרפואה שלמה ונזכה בקרוב לישועת עולמים.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.