השופר הדומם והמסר של אהבת ישראל

*השופר הדומם והמסר של אהבת ישראל*

ראש השנה הוא יום הדין. אנו עומדים לפני ריבונו של עולם ומבקשים ממנו שידון אותנו ברחמים וייתן לנו שנה טובה ומתוקה. במרכזו של היום עומדת מצוות השופר. קול השופר מעורר את האדם לתשובה ומזכיר לו שהוא עומד לפני המלך.

אולם ישנו מצב אחד שבו השופר שותק.

כאשר היום הראשון של ראש השנה חל בשבת, אין תוקעים בשופר.

הגמרא במסכת ראש השנה (כט ע"ב) מבארת שאף על פי שתקיעת שופר היא מצווה מן התורה, תיקנו חכמים שלא לתקוע בשופר כאשר ראש השנה חל בשבת. הטעם הוא החשש שמא אדם שאינו בקי בתקיעה ייטול את השופר וילך אצל מי שבקי בתקיעה כדי ללמוד ממנו, ובדרך יעביר אותו ברשות הרבים ויעבור על איסור שבת.

ולכאורה קשה: מדוע שכל עם ישראל יוותר על קול השופר בגלל החשש שאדם אחד עלול להיכשל?

הבני יששכר, רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, מבאר שיש כאן עומק נוסף. ב"מאמרי השבתות" (מאמר א, אות ו) הוא כותב:

"והנה שופר בראש השנה הוא להמתיק הב' דינים, ובשבת נדחה השופר (בתקנת חכמים) כי נמתקים הדינים בקדושת יום שבת, עיצומו של יום השבת ממתיק קשיא רפיא."

השופר פועל להמתקת הדין. אולם כאשר ראש השנה חל בשבת, קדושת השבת עצמה באה במקום השופר. עצם קדושת יום השבת יש בה כוח להמתיק את הדין.

הערוך לנר, רבי יעקב עטלינגר, מרחיב את הרעיון הזה בספרו "מנחת עני" על פרשת האזינו. הוא מביא דוגמאות לכך שהיו שנים שבהן ראש השנה חל בשבת והיו שנים גדולות בתולדות ישראל, ומאידך היו שנים שבהן ראש השנה חל בשבת והיו מן השנים הקשות ביותר בתולדותינו. בין הדוגמאות שהוא מביא נמצאות השנים שבהן חרבו בתי המקדש, ולעומתן שנים הקשורות למחילת עוון העגל, להקמת המשכן ולכניסת ישראל לארץ ישראל.

כיצד ייתכן שאותו מצב בלוח השנה קשור גם לשנים של ברכה וגם לשנים של חורבן?

מבאר הערוך לנר שכאשר ראש השנה חל ביום חול, השופר עומד לזכותנו לפני ריבונו של עולם. אבל כאשר ראש השנה חל בשבת, השופר שותק. צריך דבר אחר שיעמוד בעדנו:

"אכן לזה בא השבת שהיא בת זוגה לישראל להיות סניגור בעדינו לפני מלך מלכי המלכים."

השבת עצמה יכולה לעמוד בעד כלל ישראל לפני ריבונו של עולם. הערוך לנר מוסיף שהדבר תלוי בשמירת השבת: כאשר ישראל שומרים את השבת כראוי, היא יכולה לעמוד לזכותם. אבל אם אין אנו שומרים ומכבדים את השבת כראוי, כיצד תוכל השבת לעמוד בעדנו?

הערוך לנר מביא על כך משל.

שר אחד חטא לפני המלך. הוא ידע שהמלך כועס עליו ושאין לו דרך פשוטה להינצל מן הדין. אשתו, שהייתה קרובה למלך, באה לפניו כדי לבקש רחמים על בעלה. אך כאשר המלך ראה את הסימנים על גופה של האישה, הוא הבין שהשר עצמו פגע בה. במקום שתוכל לדבר לטובתו, היא נעשתה עדות נגדו.

כך גם בראש השנה.

כאשר ראש השנה חל ביום חול, קול השופר יכול לעמוד לזכותנו. אך כאשר ראש השנה חל בשבת, השופר שותק, והשבת עצמה באה לעמוד בעד כלל ישראל. אם אנו מכבדים את השבת ושומרים עליה כראוי, היא יכולה להיות לזכותנו. אבל אם איננו שומרים עליה כראוי, אותה שבת שעליה אנו מבקשים שתעמוד בעדנו עלולה, חלילה, לעמוד נגדנו.

ויש כאן דבר מרגש במיוחד.

אנו מוותרים על קול השופר כדי להגן על יהודי אחד שלא ייכשל, והשבת שעליה אנו מגינים היא זו שיכולה לעמוד אחר כך בעדנו לפני ריבונו של עולם.

בשנת תשפ"ד חל היום הראשון של ראש השנה בשבת. אין לנו רשות להתיימר לדעת את דרכיו של ריבונו של עולם, ואין אנו יכולים לומר שאירועי אותה שנה מוכיחים את דברי הערוך לנר. אבל לאחר מה שעברנו בתשפ"ד, דבריו מקבלים עבורנו משמעות מיוחדת ומעוררים אותנו לחשבון נפש.

ויש כאן מסר נוסף שראוי לתת עליו את הדעת.

מדוע השופר שותק?

בגלל יהודי אחד.

השופר שותק כדי שיהודי אחד לא ייכשל.

חז"ל ידעו עד כמה חשובה מצוות שופר. הם ידעו שראש השנה הוא יום הדין. ובכל זאת תיקנו שכל עם ישראל יוותר על קול השופר, כדי שלא יבוא יהודי אחד לידי חילול שבת.

זהו שיעור גדול באהבת ישראל.

היהודי שעלול לטלטל את השופר אינו בהכרח אדם שרוצה לעשות דבר אסור. להפך. ייתכן שהוא מבקש לקיים מצווה. הוא רוצה לשמוע שופר, והוא רוצה ללמוד כיצד לתקוע כראוי. אבל גם כוונה טובה עלולה להביא את האדם לידי עבירה.

לכן אמרו חז"ל: השופר יישאר בשתיקה.

כל עם ישראל מוותר על קול השופר כדי שיהודי אחד לא ייכשל.

מכאן אנו לומדים שאהבת ישראל אינה רק לעזור ליהודי לאחר שנפל. היא גם לדאוג לו ולנסות למנוע ממנו ליפול מלכתחילה.

המסר הזה מתאים במיוחד לראש השנה.

אנו באים לפני ריבונו של עולם ומבקשים ממנו שיסלח לנו, שייתן לנו בריאות, פרנסה, נחת, שלום וברכה. אנו מבקשים ממנו שיראה אותנו ברחמים וידון אותנו לכף זכות.

השופר הדומם מלמד אותנו שעלינו להתכונן לדין גם בדרך אחרת.

לפני שאנו מבקשים מהקב"ה שידון אותנו לכף זכות, עלינו להשתדל לדון יהודי אחר לכף זכות.

לפני שאנו מבקשים רחמים, עלינו לנהוג ברחמים כלפי יהודי אחר.

ולפני שאנו מבקשים מהקב"ה שידאג לצרכים שלנו, עלינו לזכור שגם צרכיו של יהודי אחר צריכים להיות חשובים לנו.

אהבת ישראל אינה מחייבת אותנו להסכים עם כל אדם או לאשר כל דבר שהוא עושה. אבל היא מחייבת אותנו שלא לשכוח שהוא חלק מכלל ישראל. כבודו חשוב. מצבו חשוב. הקשיים שלו חשובים.

הקשר בין המסר הזה לבין השבת אף הוא משמעותי.

התורה אומרת על השבת:

"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"

(שמות לא, יז).

השבת היא אות לקשר המיוחד שבין הקב"ה לבין עם ישראל. כאשר ראש השנה חל בשבת, הקשר הזה מקבל ביטוי מיוחד. השופר שותק, וקדושת השבת באה במקומו.

אך הדבר מטיל עלינו גם אחריות.

אם אנו רוצים שהשבת תעמוד בעדנו, עלינו לכבד את השבת.

ואם אנו רוצים שיהודי אחר יעמוד בעדנו, עלינו לעמוד לצדו.

אנו חיים בתקופה שבה אחדות ישראל אינה רק סיסמה. היא צורך אמיתי. איננו יכולים לשלוט בכל מה שקורה סביבנו, ואיננו יכולים לדעת מה יביא עמו השנה הקרובה. אבל אנו יכולים לשלוט בדרך שבה אנו מתייחסים זה לזה.

אנו יכולים לדבר בכבוד רב יותר. אנו יכולים למהר פחות לשפוט. אנו יכולים להימנע מלפגוע ביהודי אחר. אנו יכולים לעזור לפני שמבקשים מאיתנו. אנו יכולים לשים לב כאשר יהודי אחר מתקשה. אנו יכולים לזכור שהקושי של יהודי אחר אינו רק הבעיה שלו. הוא גם הבעיה שלנו.

השופר הדומם מלמד אותנו יסוד גדול.

כל עם ישראל מוותר על דבר חשוב כל כך כמו קול השופר בגלל יהודי אחד. כך נראית דאגה אמיתית ליהודי אחר.

ואולי זהו אחד המסרים של השופר הדומם בראש השנה. כאשר השופר אינו נשמע, אנו נקראים להקשיב לדבר אחר: לאחריות שיש לנו זה כלפי זה, לחשיבותה של השבת, ולקשר המאחד כל יהודי עם כלל ישראל.

לקראת ראש השנה עלינו לעצור ולשאול את עצמנו:

איזו שנה תהיה זו, ומה אנו יכולים לעשות כדי להיות ראויים לכך שהשבת תעמוד בעדנו?

יהי רצון שקדושת השבת וזכות הדאגה שלנו זה לזה יעמדו לזכות כלל ישראל. שהקב"ה יראה את המאמצים שאנו עושים לחזק את הקשרים בינינו, וייתן לכולנו כתיבה וחתימה טובה, שנה של שלום, שמירה, בריאות וברכה לכלל ישראל.

*הרב אליעזר שמחה ווייס*