בס"ד, יום חמישי ערב ראש השנה תהא שנת פעסטע זאכן.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
קיבלתי היום טלפון ממישהו שזקוק לאיזה טובה, וביקש ממני לפנות לאשה צדקנית בעירנו, שכל כולה חסד, כל נדכאת ושבורת לב יודעת את כתובתה, ולבקש ממנה אם היא יכולה להפעיל את קשריה בענין.
שמחתי על הבקשה, כי זאת הזדמנו עבורי לאחל לה שנה טובה. ובעיקר, לאחל לה שתזכה השנה להזמינני לאירוסי בתה בת השלושים פלוס, שניסיתי להציע לה כבר כמה שידוכים. אינני שדכן, אבל כשעולה לי רעיון, אני לא מתעצל ומרים טלפון, גם אם לא יצא מזה כלום, היא תשמח שחשבתי עליה, מגיע לה. היא חושבת על כל המסכנים והיא זכאית למילה טובה.
התקשרתי ואמרתי לה, השנה זה השנה, כי תשפ"ז ראשי תיבות 'תהא שנת פיינע זיווג' (זיווג הגון) ובאנגלית 'תהא שנת פיינד זיווג' (תמצאו זיווג) והוספתי לה, כי שם בתה נמצא ברשימת השמות שבכל הזדמנות שאני רואה בחור מבוגר, אני חושב אם זה יכול להתאים.
אך היא התחילה להתנצל, אני ממש מתביישת ממך, אבל בתי ב"ה מתחתנת מיד אחרי החג.
לא תאמינו, עיני הצטעפו בדמעות, כל כך שמחתי בשבילה, ליבי יצא משמחה, הרעפתי עליה את כל הברכות והאיחולים ואמרתי לה שאשמח לרקוד בחתונה ולאחל להם מזל טוב מכל הלב.
אז למה סיפור זה אמור לעניין אתכם? חוץ מהר"ת הנחמד שמצטרף לר"ת היפה: תהא שנת זירו פראבלעמס. (אפס בעיות).
כי מחר בא ראש השנה ויש לנו רשימה ארוכה מכאן ועד פתח תקוה, מה שאנו מבקשים מהשי"ת לקראת השנה החדשה, תהא שנת פרנסה זמינה, זיווגים ונחת ובריאות הגוף והנפש וגאולת הכלל והפרט וכו' וכו'.
אבל זה גם זמן של הודיה על כל מה שכן היה לנו, ראיה, שמיעה, דיבור, הליכה, הבנה, רגש, והרשימה הרבה יותר ארוכה מרשימת הלא היה לנו ולא נעים אם כאשר הישועה מגיעה, שוכחים להרים טלפון.
אמש, אני פוגש מישהו, שלפני שנה הוא שפך את ליבו בפניי על צרה צרורה שנחתה עליו, ילד שהתחיל לגלוש החוצה ועבר לגור אצל חבר לא טוב בלשון המעטה, וזה היה סוף העולם מבחינתו, ממש טוב מותו מחייו אם זה לא יסתדר.
אתמול בשיחה הוא סיפר לי שהעניין הסתדר (ידעתי), ואיזה נס זה שלפני כן היתה הצרה הזו, כי רק מכח הצרה שנמשכה מספר חודשים, כעת הילד חזר למסלול, אחרי שראה את כל הסחי והמאוס וסבל שם באמת וכעת הוא ב"ה התקבל לישיבה מיוחדת וטוב לו הרבה יותר מבעבר, כי כעת הוא יודע שאין שם מים רק נחשים ועקרבים ונראה שזה יעמוד מולו לכל חייו וישמש לו תמרור מועיל.
וזה מסר חשוב ביום הגדול הזה, להודות ולהלל יותר מאשר לבקש, מעבר לסגולה שבדבר, זה הדרך הנכון, כי באמת הטוב הוא מרובה יותר מהלא טוב.
הסיפור דלהלן, אינני זוכר אם כבר סיפרתי אותו בבמה זו, אבל טוב לקרא שוב גם אם זה חזרה על העבר.
אני מעתיק אותו מהאתר של דרשו, כפי שאחי הר"ר דוד קלצקין שליט"א סיפר מילה במילה, שאירע איתו ועם אחינו הצדיק ר' אליהו זצ"ל ואני זוכר את הסיפור לפני שפורסם, זה היה באותה שנה שהיגרתי לארה"ב.
כמידי שנה זיכני הקב"ה – פותח רבי דוד, שאני משמש כבעל תפילה לתפילות המוספין בבית המדרש הגדול 'זכרון משה' בירושלים, ואף משמש בו כבעל תוקע. ב"ה הקב"ה מצליח דרכי, ואני מקווה שגם הקהל חש כך. אלא שכפי הנהוג, בהיות וכמנהג החסידים ישנן תקיעות מעומד שאותן תוקעים באמצע תפילת הלחש, ואף לאחר מכן בחזרת הש"ץ, בשנים האחרונות נוהג היה אחי הצעיר רבי אליהו זצ"ל, שנודע כבעל תוקע נפלא, ויצאו מוניטין רבים לתקיעותיו, שהיו ברורות וחדות כל אימת שתקע בפיו, שהוא ממלא מקומי באלו התקיעות ותוקע אותן לצידי.
"והנה בשנת תש"ע נהגנו כמידי שנה באותה מתכונת, כשהפסקתי את תפילתי לנוח קמעא, והנה אני שומע את המרא דאתרא הגאון רבי אהרן פישר שליט"א, עומד ליד הבימה ומקריא בפיו: 'תקיעה!'. אני שומע את אחי רבי אליהו, מנסה לבצע את התקיעות כמידי שנה, כש'קול השופר הולך וחזק מאד', אבל הפעם הקול אינו יוצא משופרו. הוא מנסה בזווית זו ואחרת, אך ההצלחה אינה מאירה לו פנים. למזלו היו לו לעת הצורך שני שופרות למקרים מעין אלו. הוא נטל את השופר השני, ושוב הרב מקריא 'תקיעה!', והוא מנסה לתקוע בשופר השני את התקיעה והשברים, ושוב השופר אינו משמיע כי אם הברות קצרות וחסרי כשרות.
פני אחי רבי אליהו האדימו, אין לי קצה מושג לתאר אלו ביזיונות, היו מנת חלקו באותם רגעים כשעיני מאות נשואים כלפיו. היה הדבר לפלא בעיניו ובעיני המתפללים המשתאים. כנהוג – עיני כל האנשים והטף מופנים תדיר לבעל תוקע, ואחי רבי אליהו מנסה בכל צורה ודרך לתקוע, אך ההצלחה אינה מאירה לו פנים, ואפילו תקיעה אחת כשרה לא נשמעה. אציין שבאותה עת עומדת מעליו בעזרת הנשים אמנו הצדקנית – שהיתה רגילה אף היא להתענג מידי שנה על תפילותיי כשליח ציבור, ועל תקיעותיו של בנה אליהו כ'בעל תוקע', אף היא מביטה עליו מלמעלה ברחמים, ומייחלת בכל ליבה שד' יצילנו מהבושות שהיו מנת חלקו, כשהציבור מביט ומייחל לתקיעה שתבוא, אך היא אינה באה, כל הניסיונות לשווא. בלית ברירה נטל המרא דאתרא שליט"א את השופר, התקרב אלי למקום הבעל תפילה, וביקשני לתקוע, תוך שהחל להקריא את התקיעות, נטלתי את השופר והתחלתי לתקוע, וב"ה התקיעות צלחו בזו אחר זו. התפילה המשיכה כשורה עד לסיומה הטוב ב"ה.
כאן מגיע עיקר הסיפור – נסדק קולו של רבי דוד שליט"א –כדרכי מידי שנה, אני ממהר לצאת לאחר גמר התפילה החוצה, לאחר שכולם מברכים ומאחלים 'כתיבה וחתימה טובה' ומודים על התפילה, והפעם אף על התקיעות, בכדי להשיג את אמי (ע"ה) שמגיעה תמיד לברך ולהתברך, ולהודות לנו על התפילות והתקיעות.
כשאני יוצא מחוץ לבית המדרש, אני מבחין באחי רבי אליהו, שעומד בחוץ לצידה של אמא, ומחכה לי. כשהגעתי אף אני ואיחלתי א' גוט יאר לאמא ולאחי, התברכתי על ידי אמא שאמרה בכל ליבה כדרכה: 'יישר כח על התפילות ועל התקיעות'.
ואז אמא מבחינה, שככל שהיא משבחת את תקיעותיי – לבטח היא תוקעת חיצים בלב בנה האחר, שניסה אף הוא לתקוע ולמלאת תפקידו לשווא, והיא פונה אליו ואומרת לו: 'אליהו, אין לך מה להצטער על מה שאירע, רחמנא ליבא בעי והעיקר היא הכוונה, כל כך התאמצת ורצית, והקב"ה מצרף מחשבה למעשה. הקב"ה יברך אותך למרות הכל, שתזכה לשנה טובה ומבורכת!', והמשיכה להרעיף עליו ברכות ואיחולים יותר מהשגרה...
אחי רבי אליהו, שהרגיש שאמא מנחמת אותו ומברכת אותו עוד ועוד רק משום אותן בושות שהיו מנת חלקו, כשלא הצליח להוציא תקיעה אחת כשרה בשופרו מפיו, פונה אליה ואומר: 'מאמע, מה את מנחמת אותי, הרי עבורי הייתה זו שעת שמחה שאין דומה לה! הרי אין לנו עת רצון גדולה יותר מזמן התקיעות בר"ה, שהכל יודעים כי זהו זמן גדול ונשגב בימי הרת עולם, ואם הקב"ה גרם שיהיו לי ביזיונות כאלו בדיוק בזמן זה, אמרתי לעצמי בלב, שלבטח אוכל לפנות לאבא שבשמים על כך והוא יאזין לתפילתי, ואומר לכם מה חשבתי אז, ותענו אף אתם 'אמן' על כך: 'הרי שלוש פעמים ניסיתי לתקוע תקיעה ושברים ולא הצלחתי, וכנגד שלושת השברים הללו שלא עלו בידי, כשבתמורה ספגתי ביזיונות גדולים, אני מייחל ומתפלל לרבש"ע, שאחי רבי דוד שליט"א, שיש לו בביתו שלושה ילדים בוגרים העומדים בגיל הנישואין, יזכו כנגד זה בשנה זו ל'שברים' שישברו צלחת באירוסיהם בזו השנה.
אני ואמא ענינו 'אמן', ובאותו רגע לא ייחסתי חשיבות גדולה לכך.
לא עברו אלא ימים ספורים, ובעשי"ת הגיעה הצעת שידוך לבן הגדול, שכבר זמן רב היה בשידוכים וטרם מצא ייעודו, וב"ה הוא התארס. התקשרתי מיד לבשר זאת לאחי רבי אליהו, והזמנתיו לשמחת האירוסין. כעבור כמה חודשים נישא במזל טוב, ובתחילת חודש תמוז אף הבן השני אחריו מתארס, ואני בשמחה מתקשר לאחי רבי אליהו להודיעו, ולהזמינו לשמחת האירוסין הזאת, אבל אז הפתיע אותי בקול בוטח באומרו: 'דוד, אתה עוד תזמין אותי בזו השנה לשמחת אירוסין נוספת לבתך, כי כנגד שלושת השברים שהיו מנת חלקי בר"ה, התפללתי וביקשתי מהקב"ה שתמורת הביזיונות שעברתי ברגעי התקיעות, הוא יביא לכך שבביתם ישברו שלוש צלחות השנה לשלושת ילדיך.
"לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, כי היינו כבר בסוף השנה, וזכיתי בזו השנה בחסדי שמים להביא שנים מילדיי לנישואיהם, ולא חשבתי שכבר עלי לארס במהרה את בתי השלישית אחריהם. אך בחודש אלול עוד בזו השנה, זכיתי שהגיעה הצעה מיוחדת לבתי השלישית, והתקשרתי מיד לאחי רבי אליהו לבשר לו זאת, כשחשתי שהוא השדכן האמיתי, שבתפילותיו ברגעי התעלות כנגד הביזיונות שהיו מנת חלקו ברגעי ההוד, הם אלו שהביאו בעבורי את הישועה.
גם עתה לאחר פטירתו בשחר שנותיו, ניסיתי לגמול לו חסד של אמת במשהו, וכאות הכרת הטוב העברתי לו את חלקת הקבר, שרכשתי לפני זמן ליד קברה של אמנו הצדקנית ע"ה, שנפטרה בשנים האחרונות בהר המנוחות, והוא אכן נטמן לצידה.
רבי דוד לא יכול לסיים את השיחה הנרגשת, ללא המסר החד שגורם לו לדמוע בפנינו: "ואני שואל אותך, ר' מרדכי, הרי כל מי שיקרא סיפור זה יכול לחשוב, שרבי אליהו היה מושפע בכל הטוב, ולכן ביקש דווקא שאני אזכה לישועה בעקבות אותם ביזיונות, ולא כך הוא, ממש באותם ימים ממש היה רבי אליהו שקוע בחובות של למעלה מ- 150 אלף דולר, בעקבות הדירה שרכש, והיו לו הוצאות וצרכים לא מעטים, ויכול היה באותו הרגע לפנות לבורא העולם ולבקש: 'רבש"ע! אני מבקש ממך שתדאג לכך שאוכל לכסות חובותיי, ולהשקיע כולי בהמשך העלייה' ועוד ישועות שנצרך להן, אך הוא לא חשב אפילו על עצמו, כל מחשבתו הייתה רק נתונה אלי ולבניי שהיו בגיל השידוכים וחיכו לישועתם. עד כאן מפי אחי הי"ו.
וכאן אוסיף את מה שר' אליהו אמר לי, כשפסענו ברחובה של מנהטן, בדרך לפרוספור הנחשב כמומחה עולמי למחלה הנוראה שתקפה אותו ה"י. 'אנשים עושים דילים עם הקב"ה, אני אעשה כך ואתה תתן לי כך, שרול, בא נזכור שהשי"ת לא חייב לנו כלום, רק אנחנו חייבים לו וזהו'.
כך נקבל את השנה החדשה, ותמיד אנשים סולדים לתת למי שחושב שמגיע לו, הרבה יותר נעים להעניק למי שמרגיש שעושים איתו חסד. ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא.
נ.ב. הגליון עצמו איי איי איי
אין תקיעת שופר השנה בגלל השבת, אבל יש קוגל, מה הקשר? ואיך זה מרומז במילה 'קוגל'?
החזן מסלסל: 'הבן יקיר לי אפרים', למה אנו נקראים על שם שבט אפרים? איך זה קשור לעקידה ולמה שהגוים עוללו לנו כל הדורות?
* שנהיה לראש (השנה) ולא לזנב (אלול תשרי), מה הכוונה?
* 'שמחה לארצך וששון לעירך', למה שמחה הולך עם ארץ, וששון עם עיר?
* שמתם לב שהאותיות הפנימיות של 'שופר' ו'תפוח' הם זהים, רק הפוכים בסדרם, מה מרומז בזה?
הדפיסו ותזכו הרבים, maadoney@gmail.comכל זה בעוד בתוככי הגליון מעדני הפרשה המצו"ב.
בברכת כתיבה וחתימה טובה ושבת שלום ומבורך: ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.