שלום וברכה מורי ורבותי!
שבוע שחל בו תשעה באב.
כבר לא מסתפקים בלא לשמוע שירים, בלא להתחתן, אפילו בלהימנע מאכילת בשר, אלא עוברים לשלב גבוה יותר.
רוב ככל קהילות ישראל לא מחליפים בגדים, אלא אם כן הם בגדים שאינם מכובסים, לא מתקלחים או לפחות לא מתקלחים במים חמים.
ישנם שנים שבהם "שבוע שחל בו" הוא קצר, ישנם שנים שהוא ארוך, ישנם שנים שלחלק מהדעות הוא אפילו לא קיים בכלל, אם תשעה באב חל ביום ראשון.
לפי מה נקבע משמים הגורל שלנו בשנה הזו למספר הימים שבהם "נזכה" לחוות את ה"שבוע שחל בו"?
חשבונות שמים אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת, אבל יש כאן משהו שנותן לכל אחד מאיתנו את התחושה של - לא מספיק לשמוע על החורבן, לא מספיק ללמוד על כך ולא מספיק אפילו לומר בפה שמצטערים.
יש משהו שאנו צריכים לחוש בגוף, וככל ש"השבוע שחל בו" ארוך יותר, כנראה שהיינו צריכים להיות יותר כאלו שחשים באובדן העצום של בית המקדש.
בטבע שלנו אנו יודעים לשמוע סיפורים, יודעים אפילו לצקצק בלשון ולומר לעצמנו: "חבל שזה קרה ונעשה הכל כדי שזה לא יקרה שוב", אבל כדי להרגיש את הדברים בפנים, בתוך הלב, לפעמים צריכים להרגיש את זה על הבשר שלנו.
וזו ההזדמנות שלנו בשנים הללו שיש לנו באמת מספר ימים לא מועט, שיש לנו את האפשרות לחוש את הצער עוד בטרם הגיע יום תשעה באב, לכוון בצער הזה שהוא מוקדש להבנה שלנו בחורבן, שהוא מוקדש לצורך שלנו לחוש למה שחסר, והוא מוקדש יותר מכל לצורך שלנו להבין שהגיע הזמן לשנות, ואם בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, כולנו אמורים להרבות באהבת ישראל ולהחזיר את בית המקדש אלינו שירד באש בוערת מהשמים, ויגאל את כולנו גאולה שלמה ואמיתית.
וברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.