מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
כביש 16, הוא 'כביש הבשורה הגדולה' של שר התחבורה הנצחי ישראל כץ. כץ קידם אותו כ'פרוייקט בעל חשיבות לאומית', 'הכביש שישפר את הנגישות של ירושלים ויפחית את עומסי התנועה'. כביש 16 מאפשר יציאה מכביש 1 עוד לפני הפקקים של הכניסה לירושלים ומתחבר לשכונותיה המערביות והדרומיות של ירושלים באמצעות 'דרך בגין'.
הרעיון אכן היה גאון. במקום להתקע בפקקים של הכניסה לירושלים תעקוף התנועה המיועדת לכיוון מערב ודרום את הפקקים ותשולב ישירות לעורק התחבורה הראשי של העיר. כך יחסכו הפקקים לא רק מהנוסעים מערבה, אלא מכלל הנכנסים לירושלים, משום שחלק מהתנועה שוב לא תעבור בכניסה לירושלים. רעיון גאון כבר אמרנו, נכון?
ככביש שעתיד לפתור את כל הבעיות בכניסה לירושלים תוקצב הכביש בנדיבות ועלותו מגיעה לכשלשה מיליארד שקל. יותר מחצי מיליארד שקל לקילומטר זה הרבה מאוד, אבל בשביל פתרון טוטאלי כל כך, זה שווה.
לא שלא הזהירו אותו מראש, אלא שהשר היה עסוק בשיווק הצלחותיו ואין מצליח כמו כביש ומנהרה טרם שנפתחו. השר אפילו לעג לרואי השחורות על טענתם הטיפשית שכבישים מביאים לפקקים. לכאורה, צודק כבוד השר. הכביש נועד לעקוף את הפקקים ולא ליצור אותם. באמת רק רלבי"ם יכולים לטעון שהכביש אינו פתרון, אלא בעיה.
אלא שלמציאות יש דרך אכזרית ללמד
אותנו דברים. היא אינה מתרשמת מרעיונות גאוניים ולא מבכירותו של השר. היא דורשת,
שלא בסמכות ובלי שמישהו בחר בה, התאמה לפרטים תפלים ומעצבנים.
כבר ביום חניכת הכביש נתקעו המכוניות עוקפות-הפקקים בפקק חדש. לא בפקק בכניסה לירושלים, אלא בכניסה לדרך בגין בצומת בייט. מסתבר שכביש בגין לא תוכנן להכיל כניסה מאסיבית של מכוניות בצומת זו והכניסה לדרך בגין מוסדרת באמצעות רמזור עירוני קמצני. משכך, כל המכוניות שמתכוונות להשתלב בתנועה, צריכות להמתין ולהמתין, עד שיגיע תורן להמתין ברמזור.
אין לי עניין לדבר סרה בשר בכיר (שעשה גם דברים טובים בחייו). אין לי גם עניין לסנוט במערכת שלטון כזאת או אחרת. מבקש רק להסב את שימת הלב שלפעמים צריך לחשוב קצת יותר קדימה מאשר ניצחונות ורווחים מידיים.
חכמת-המסכן-הבזויה של 'כבישים שמביאים פקקים', שאכן נשמעת הזויה ברגע הראשון, בנויה מהיגיון בריא, ומוכרת בכל העולם. אין שום פתרון בהרחבת כבישים ומי שמשקיע בהרחבת כבישים ובניית מחלפים, לא פותר מאומה מבעיית זרימת התנועה בכבישים, אלא רק מזיז את הפקק קדימה בעוד כמה קילומטר. האיפכא מסתברא הוא כזה. תמיד יש אנשים שנמנעים מלרכוש רכב, בגלל החשש מהיתקעות בפקקים. ככל שאתה מרחיב את אפשרות הנסועה בכבישים, נפתרת בעיה זו וחלק מהאנשים מחליט להצטרף לעולמם של בעלי הרכבים. תוספת הרכבים תיצור שוב פקקים ושוב יהיו שימנעו מלרכוש רכבים, בשל בעיית הפקקים - וחוזר חלילה.
בעיה נוספת היא שכשם שכל הנהרות מוליכים אל הים והים איננו מלא, כך כל הרכבים נוסעים בסופו של דבר לעיר והתנועה בעיר לא מתוכננת להכיל אין סוף מכוניות. כך מובטח לה לעיר שתיפקק (לפי העיקרון שלעיל, גם השיפורים בעיר יביאו תמיד למצב בו הכל 'על הסף').
האפשרות היחידה לשפר מהותית את המצב הוא בהפניית המשאבים לא לשיפור התנועה כפי שהיא, אלא לתחבורה ציבורית. אם התנועה היתה מוסטת מתחבורת-יחידים לתחבורת-המונים, אזי הבעיות היו נפתרות מהשורש. בהיגיון זה היה צריך לייחד את כביש 16 לתחבורה ציבורית בלבד. כמובן שכביש בודד כזה לא פותר את הבעיה, אבל אם כלל המשאבים היו מופנים להעדפת התחבורה הציבורית, היינו מגיעים (עם הסבלנות הנדרשת) למצב בו אפשר להגיע מנקודה לנקודה בזמן סביר. קרובת משפחה שלי, הגיעה לביקור בארץ. בהיותה תושבת ארץ מפותחת מאוד (וגם אינה כבולה לקודים חרדיים-ישראליים) ציפיתי שתשכור כאן רכב. להפתעתי הסתבר שאינה בעלת רישיון נהיגה. לתמיהתי ענתה שבארצם אינה נזקקת לרכב פרטי כי ההתנהלות בתחבורה הציבורית קלה מהירה וזולה מהתנהלות ברכב פרטי.
העניין הוא מקבלי ההחלטות. מן הסתם רוב מניין ובניין של כותבי דעות. (ואני בכללם) הנם בעלי רכבים. ככאלה, דעתם היא אך ורק איך לשפר את מצבם. לכן, כך הם רואים את הבעיה - ואת הפתרון.
ר' חיים גריינימן זצ"ל הנחה אותי, בעת ספק במשפחה אם לעשות ניתוח כלשהו, להיוועץ בקרדיולוגים מומחים. והוסיף: 'רק אל תשאל רופאים-מנתחים, הם יגידו לך שצריך ניתוח'.
ומעשה שהיה כך היה.
באחד הלילות כשעברתי בסמיכות לגן העיר, שמעתי קול ילד בוכה. נפניתי מדרכי וחיפשתי
את הילד, לדעת איך לעזור לו. 'מדוע תבכה יענקל'ה?' שאלתי בקול הכי אבהי שהצלחתי
לגייס, 'כי כל החברים שלי הלכו הביתה ואותי השאירו כאן לבד' ענה יענקל'ה 'ולמה לא
תלך גם אתה הביתה?' שאלתי, 'אני לא יכול' עונה לי החמוד 'אני קשור'. 'אתה קשור?'
תמהתי 'איני רואה שאתה קשור', 'הנה, זה' ענה לי יענקלה והצביע על החוט שאחוז בפיו.
'מה זה ?תמהתי, 'זה החבל בו קשרו אותי'. לא הבנתי
ובקשתי ממנו שיסביר לי לאט לאט. 'שיחקנו בילדים וחמור והרבה זמן חיכיתי עד שבחרו
בי להיות החמור' 'המשחק הוא שקושרים את החמור ומוליכים אותו ממקום למקום, אבל אין
לנו חבל אז ילד אחד הביא חוט תפירה מהבית ואנחנו משתמשים בזה כחבל.
ככה' הסביר והצביע על פיו הקפוץ למחצה, תוך שהוא
שומר על החוט שלא יפול. ומה קרה? שאלתי. הם קשרו אותי מעבר לגדר והלכו. הם לא
שיחררו אותי. 'אה', חשבתי שהבנתי ומצאתי פתרון, 'אז תשחרר את החוט מהפה, ותלך
הביתה', יעצתי לו. 'אני לא יכול' עונה הזאטוט הפיקח 'אם אשחרר את החוט, אפסיק
להיות החמור'.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.