על מה אנו מתאבלים?
בעצם, בית המקדש נחרב.
וכולנו נולדנו לדור שבו מעולם לא ראינו ולא חווינו את בית המקדש.
על מה האבל הפרטי והאישי של כל אחד ואחד מאיתנו?
כולנו מכירים את הכותל המערבי, מבחינתנו זהו המקום הקדוש ביותר,
זהו המקום שממנו לא זזה השכינה (מדרש רבה שמות פ"ב א"ב).
זה המקסימום שאנו מכירים.
אנו לא מכירים משהו מעבר לזה.
אז על מה באמת האבל שלנו?
אז קודם כל, על השאלה הזו בעצמה יש לנו מספיק מקום להתאבל.
כי אם אתה, כבן של מלך, מתגולל בחוצות, ואפילו לא מבין איך נראים חיים בארמון של מלך, רק על זה אתה אמור להתאבל.
על זה שאתה לא מבין באיזה מצב נמוך אתה נמצא, יחסית לגודל המקורי והאמיתי שלך.
הלא גם בעולם המושגים הפשוט והרדוד שלנו, אם כאשר היינו בקשר עם הקדוש ברוך הוא, היה לנו את בית המקדש.
אם כאשר היינו בניו הנאמנים והאהובים, הוא היה משרה את שכינתו בינינו, ומתקשר איתנו באמצעות חכמי ישראל, הכהנים הגדולים וכנסת הגדולה.
כולם יחד היו סביב בית המקדש, ומשם היתה ההוראה יוצאת לכל אחד ואחד מישראל.
משם היו יוצאים האורות הגדולים, הקדושה והטהרה.
הרי שברגע שהקדוש ברוך הוא כעס עלינו ועל המעשים שלנו, ולא על שום דבר אחר, והוא החריב את הבית הגדול והקדוש הזה, זו סיבה בפני עצמה לשבת על הרצפה ולהתאבל, לומר לקדוש ברוך הוא: "אנו מאמינים ומבינים שכל כך הצלחנו להכעיס אותך, עד כדי כך שהחרבת את הקשר הגדול, הטוב והטהור ביותר שהיה בינינו. אנו מבינים לאיזו רמה ירודה הגענו".
"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא ה' ע”א).
זה אומר שבית המקדש לא נחרב אז, הוא בעצם נחרב בכל יום ויום מחדש.
כי גם אם אילו היום בית המקדש היה קיים, הוא היה נחרב בגלל המעשים שלנו.
ועל כך אנו מתאבלים.
What are we mourning for?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.