מאת: חֲרֵדִי
בְּעוֹלָמוֹ
רבים גם טובים מבינים את ייחוד האדם בכך שיש לו יכולת דיבור. אמנם חכמי הטבע גילו מכבר שגם לבע"ח יש שפות וגם הם מדברים ושרים, אבל האדם הוא היצור היחיד בעולם שיש לו כלי דיבור (ממבנה בית החזה, הגרון, מיתרי הקול ועד לחיך והשפתיים) שיכולים לבטא 'דיבור' כמשמעו בקודש. עדיין לא פוענחו שפות בעה"ח, אבל המלומדים יודעים לזהות חלק מהשפה ובעיקר תחומי שפה. גם ידוע שבעה"ח מעבירים מידע בדרכים 'לא מילוליות'. הדבורה מעבירה לחברותיה מידע על צוף טעים שנמצא במרחק מסויים ובכיוון מדויק הרבה מכבר ליכולת התפיסה האנושית.
אבל, בעלי החיים יכולים להיות להשמיע צלילים, אבל דיבור כשפה, רק בן אדם יכול. ייחודו של האדם אינו בכך שהוא יודע לדבר בשפת האדם (לשה"ק, עפ"י הספה"ק). אלא עמוקה בהרבה. יכולת האדם אינה רק לבטא דברים במילים, אלא בעיקר למלל מעשים. מוח האדם אינו חושב בתמונות, אלא במילים. כל המציאות שבה אנחנו חיים קיימת במוחנו בצורת מילים (ורק נתמכת ע"י זיכרונות ויזואליים). המציאות כשלעצמה אינה קיימת, אם לא שתנתן לה משמעות כלשהי. כבר שאלו החכמים האם עץ שנופל ביער עד משמיע קול בעת נפילתו והתשובה הפשוטה היא שלא. אוסף עובדות כשלעצמו אין מאומה וכאילו לא התקיים, אם לא שיוכנס לתוך 'סיפור' כלשהו. לאמר: מה שהופך אותנו ל'מדברים' אינו היכולת לבטא דיבור, אלא למלל את המציאות.
מכך גם נובע המנעד האין סופי של תפיסת המציאות. הדברים מתבטאים בויכוחים פויליטיים וכדו', אבל בשורשם הם יושבים על תפיסת המציאות. האם קסמיו של ביבי הביאו את הסכמי אברהם, או שהאינטרסים ההכרחיים של מדינות המפרץ מול איראן היו מביאים זאת, גם אם בראשנו היה עומד קוף. כל בנאדם מספר לעצמו את סיפור החיים כפי שהוא רוצה להבין אותו ואז גוזר - מתוך 'המציאות האובייקטיווית' שלפניו - את השקפת עולמו.
אנחנו כל כך שבויים בתפיסות מילוליות, עד שהברקות וחידודי לשון (ובעיקר אם נאמרו ע"י קדמונים או חכמים מפורסמים) מתקבעים במוחנו כאילו הן אמת לאמיתה. הערתי כאן שאנחנו מעלים על נס את התקווה, כשבפועל נזקה שווה לתועלתה (יש קשיים ומלחמות בחיים. פעמים תוצאה חיובית ואז מייחסים זאת לתקווה ומנגד שוכחים את המקרים שהתוצאה הסופית היתה אסון שיכול היה להיחסך, אם היו מבינים שאין תקווה ושעדיף להפסיק להלחם. ע"ש בדוגמה מימינו).
בהיות והמציאות כולה הנה אך ורק מילים, יוצא שהעבר רלוונטי להווה, בדיוק כמו הווה ובדיוק כמו העתיד. שגויה האמרה (שנאמרה ע"י מי שאיני מגיע לקרסולי קרסוליו) שהעבר אין והעתיד עדיין ודאגה מניין. העבר אינו אין. העבר חי נושם ובועט בכל רגע! לא מיבעיא שהכוזרי מתחיל להוכיח שיטתנו מיציאת מצרים ולא מבריאת העולם, אלא שכל חיינו מושתתים על העבר. לולי ידענו שכאן ארץ אבותינו וכי היינו נלחמים עליה? גם במעשים יומיומיים העבר הוא זה שמכתיב את פעולותינו בהווה ולולי עתיד מקווה ורצוי, לא היינו פועלים מאומה. בקצרה: אין הווה בלי עבר ועתיד.
העולה מן הדברים הוא שהאדם, כיצור אנושי ('רוח ממללא'), הוא יצור שכולו סיפורים ודיבורים. כל אדם יוצר את סיפור חייו וחי בתוך אותה בועת סיפור עד זקנה ושיבה. נדיר מאוד שמישהו מצליח להיחלץ מהבועה שלתוכה נולד - ושאותה המשיך לגדל ולטפח.
עובדה זו אינה פוטרת מאחריות אנשים חסרי מצפון שמשחקים במוחם של אחרים וממסגרים מחדש את עולמם של אחרים. אלו שקרני-חיים שעושים בזדון ליבם (בחלק גדול מהמקרים, לשם מצווה ולש"ש) להטות לב אחרים להאמין שהמציאות היא כזאת שמתאימה לאינטרס של מהנדסי התודעה.
אין דרך להמלט מחיים במציאות כפי שאנחנו מספרים אותה לעצמנו. זו מציאות האדם. מה שאפשר לעשות, כעצתו של רבי נחמן, זה רק סימנים קטנים, שיזכירו לנו שאנחנו חיים במציאות שנטוותה ונטווית סביבנו.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.