רגעים של השבוע - שביעי של פסח

 

רגעים של השבוע - שביעי של פסח

 

השף הנדיב / הרגשת שחרור במקום הסגור ביותר / נס הדיון שנדחה / שירת הים בכינרת / באר המים שהתגלתה בעיירה המרוחקת

 

א. פינחס זה אליהו

"בשעה אחת, עליך לאסוף את המזון מהחנות 'כשר גורמה'". התייצבתי בדיוק בזמן, לאחר שווידאתי כי ברכבי שהחניתי בחניון, יש עדיין מקום במטען להכניס עוד ארגז או שניים. 

מגוון של אנשים המתרוצצים בחנות, ממלאים בעגלותיהם משפע המוצרים שעל המדפים, העומדים גאים בכשרות מהדרין לפסח המעטרת אותם. רבים מהם הגיעו מארץ הקודש.

פניי מיועדות הישר אל המתחם הפנימי יותר של החנות, האזור של פינחס. לרגע אני טועה אם יודעים כאן שזה ערב פסח, או ערב שבת רגילה: עשרות סוגי בשרים, דגים, סלטים ומגוון של צבעים וריחות מכים באפי. השף, פינחס סלבודניק, עומד בצד ומחייך. לאחר ימים רבים של הכנות, בישולים ואפייה; כעת הוא מרשה לעצמו לראות בסיפוק יהודים שלא היתה באפשרותם, או שאינם מנוסים דיים בבישול לחג, וכאן מתאפשר להם לרכוש ממטעמיו הכשרים לפסח, ויוכלו לעשות את החג כראוי.

טפיחה קלה על שכמי, והוא מראה לי את הארגז הגדול המוכן לצדו: 'שיהיה לבריאות ובשמחה. ומסור נא לכל משתתפי הסדר שלך, שאני מברך אותם בשחרור מהיר וחג שמח'. ילדיי שאיתי מסייעים לי להעלות את הארגז הגדול לרכב, ואני יודע שבזכות תרומתו האדיבה, ליל הסדר יהיה בסדר, טעים וגם משביע. 

 

ב. נשמות מאירות

'טאטע, ווי איז געווען דארט?' (אבא, איך היה שם?); שאלה הנשאלת כמדי שנה, לאחר שהגענו סוף-סוף ל'שולחן עורך', ואני מנסה להיזכר ולשתף באפיזודות שונות שאפשר לספר כדי לעניין אותם ואת האורחים המסובים יחד בליל הסדר בביתנו. אני מאמץ את מוחי והנה מה שנזכרתי, בעיקר ממה שמעתי מהאסירים עצמם, בעת שכיבדתי כל אחד בתורו לומר 'לחיים' במהלך הסעודה. הראשון מספר לי, כי הסעודה כעת היא סיום צום בעבורו היא. וכשאני מנסה להבין על מה מדובר, הוא מספר בפשטות: 'למדתי לאחרונה שהבכורים צריכים לצום בערב פסח, בגלל הנס המיוחד שהיה להם במצרים, אני בן יחיד להוריי, והבנתי לראשונה בחיי שאני בכור'...

השני מספר, כי הוא חיכה לדיון על ערעור שהגיש בבית המשפט, וכבר מספר חודשים הוא ממתין לקיומו. 'הבוקר לפתע הורידו אותי לקראת הובלתי אל בית המשפט והשתתפותי בדיון, שמחתי מאוד, אך לפתע קלטתי שעד שיחזירו אותי חזרה לכאן, אני עלול להפסיד את סדר הפסח. הרמתי עיניי למעלה ואמרתי בלבי: 'ריבונו של עולם, חיכיתי עד היום, אמשיך לחכות עוד, אבל לא היום'. הנס קרה לאחר חצי שעה, ולפתע שולפים אותי מבין שאר האסירים ושני שוטרים ליוו אותי בחזרה לתאי'... 

השלישי, צעיר, אולי הצעיר מבין כל המשתתפים, נעמד, כוס הפלסטיק בידיו עם קצת מיץ ענבים והוא אומר בין הדברים: 'עד הערב ידעתי והרגשתי שבכלא יש רק חסרונות. היום גיליתי שיש גם מעלה. כי רק בזכות יושבי כאן, אני זוכה לראשונה בחיי לגלות את חג הפסח ולהשתתף בסדר פסח מעניין זה'...

ואני גילתי גם השנה, נשמות יהודיות יקרות מפז; יהודי שצם בתמימות יום שלם, או אחר שמוכן לוותר על דיון חשוב לו חיכה זמן רב, ושלישי שרואה את האור גם במקום שהוא מאיר הרבה פחות. 

 

ג. שירת הים מאז ולתמיד

הייתי נער צער כאשר נסענו פעם כל תלמידי הישיבה לעיר טבריה, לשבת של גיבוש. באותו שבוע קראו את פרשת 'בשלח', וברגע של תמימות ילדותית, יזמתי עם כמה חברים לקום לפנות בוקר וללכת אל שפת ה'כינרת', כדי לומר את ה'שירה' המופיעה במרכזה של פרשת השבוע. נו, השעה שבה שהשמש עולה, למרגלות המים המתוקים והאוויר הנפלא במקום - רוממו אותנו וכמעט הרגשנו בקריעת ים סוף עצמו לאחר צאת בני ישראל ממצרים...

כמה צחקתי על עצמי אחר-כך, כשקלטתי שאין שום קשר לכינרת, שאינה רק אגם מים.

נזכרתי בכל זה הבוקר, עת למדתי את עניינו של חג 'שביעי של פסח' שעל פתחו אנו נמצאים כעת. בחסידות מוסבר, כי המצרים הם אותם מצרים והים הוא אותו ים, ולכל אחד בחייו הפרטיים יש את ה"מצרים" שלו - מלשון מיצרים וגבולות שהוא צריך לצאת מהם; את הים, אותו מכשול אדיר הניצב בפניו, שלכאורה אי אפשר להבקיעו. באה התורה ואומרת לנו, שרק לכאורה אי אפשר לקרוע את הים, אך כשיהודי מתקדם קדימה כרצון הבורא, הוא יגלה שהים למעשה פתוח - הקושי היה רק דמיון. אכן דמיון חזק ביותר, אבל רק דמיון. גם בפני עם ישראל אז, וגם בפני כל אחד מאיתנו בימינו, דבר לא השתנה. צריך רק להאמין כמו אז, ולא לשכוח לומר אחר-כך תודת שירה, בכל מקום וזמן. 

 

ולתמונת השבוע שלי: באר המים מאז ולתמיד 

אתמול קמנו באמצע הלילה (וזה לא שהלכנו לישון מוקדם יותר, כי כך זה בימי ולילות 'חול-המועד'...). יצאנו למסע לעיירת 'ליובאוויטש'. כי מה יכול להיות יותר מעניין עבור הילדים והאורחים מביקור כזה? יש כאן במקום הקדוש והפסטורלי הזה, שילוב מיוחד של רוחניות וגשמיות, ושעות הארוכות של הנסיעה הלוך ושוב - שוות כל מאמץ וטרחה.

חיוכו של מנהל המקום, השליח ר' גבריאל גורדון, מקדם אותנו כמו את עוד כ-500 אורחים שביקרו במקום במהלך החג, כולל האורחים שהשתתפו בשני לילות הסדר שנערכו השנה לראשונה בחצר הישיבה, לאחר למעלה ממאה שנה שלא חגגו כאן את חג הפסח.

לאחר תפילת שחרית ומוסף בבית הכנסת היפה ליד האוהל הקדוש ואמירת תהלים באוהל עצמו, שבנו לחצר הישיבה לסעודת חג מהמזון שהבאנו מהבית, סיימנו בתפילת מנחה בתוך ה'זאל הגדול' ההולך ונשלם בשיא הפאר, בדיוק במקום בו עמד בשעתו, שיחזור מאוד דומה ומעניין.

תמיד מעניין לשוחח עם ר' גבריאל, השופע סיפורים, קטעים היסטוריים ונסים ונפלאות המתרחשים עמו בעיירה מפורסמת זו. הוא מזמין אותי החוצה ומגלה את אוזניי: "לא ידעתי בדיוק את מיקומו של הבניין השני, וכל אלו שהיו כאן בשעתו סיפרו, כי ליד בניין זה היתה באר מים. ממש לפני הנחת יסודות הבניין, ביקשתי מהפועלים לחפור עמוק יותר בפינה מסוימת, ולפתע גילינו בור עמוק עם מים"! הוא מראה לי באצבעו את הבור העמוק, לצדו של הבניין החדש העומד במיקומו ההיסטורי, וכל כולו אושר ושמחה על מציאת הבאר, באר מים שמעולם לא נפסק, בארה של ליובאוויטש, שממשיכה לנבוע ביתר שאת ועוז בכל העולם כולו!

 

חג שמח ושבת שלום!

שייע