שלום וברכה מורי ורבותי!
שעות חינוך ההורים שלנו, שבהם נזכה, בעזרת ה' ובישועתו, לילדים מחונכים, מוצלחים ומבורכים בכל מכל כל.
האמון של הילד בעצמו עובר דרך המבט של ההורים והמורים שלו. כלומר, המבוגרים הם אלו שמחליטים האם לילד הזה יש כוחות או אין.
אם כל ילד היה יודע שהוא יכול להחליט לבד האם הוא חזק או חלש, גיבור או ידען, כל ילד היה בוחר להיות האדם המוצלח ביותר, חזק, גיבור וידען.
הבעיה שילד לא יודע אם הוא יכול או לא יכול, מסוגל או לא מסוגל.
הוא מחכה לראות זאת מהמבוגרים, כי הם הרי "יודעים הכל". ואם המבוגרים אומרים לו: "אתה לא יכול ולא מסוגל", באותו רגע הוא מאמין לכך בעיניים עצומות, והוא לא יכול ולא מסוגל באמת!
אם אמא לא מעניקה לבן שלה את הזכות לאחוז בכוס זכוכית ולהעביר אותה מהשולחן לכיור, כי "בוודאי שהכוס תשבר לך", הרי שאם פעם אחת הוא יעז לעשות זאת לבדו, הכוס באמת תשבר לו!
אך אם אמא תאמר לו: "ודאי שאתה יכול, ודאי שתצליח! הלוא אתה מספיק יציב וחזק ויכול להוביל את הכוס אחר כבוד מהשולחן לכיור", הרי שהוא יצליח לעשות זאת ללא כל חשש.
עכשיו שימו לב טוב!
ישנם מקרים שהילד מבין שהוא יכול, אבל הוא מסתפק האם בדרגה וברמה הגבוהה יותר גם יש בו את היכולת לנצח או לא, ואז הוא מגיע ומתייעץ איתנו.
הורה חכם מביע את מלא האמון בבנו, ואומר לו: "בני היקר! אתה יכול ואתה מסוגל, ואין כמוך בעולם!".
אחד מהסיפורים שמגיעים אלינו מבחוץ, מהגויים "חכמה ביום תאמין" (איכה רבה ב, יג), שייך לאדם בשם "תומס אלווה אדיסון", מי שהמציא את נורת החשמל.
כאשר הוא היה ילד קטן, המורה שלחה פתק למרת אמו, וכתבה לה: "בנך טיפש ומטופש ולא יכול להמשיך את הלימודים אצלנו". האמא קראה את הפתק ואמרה לבנה: "איזה ילד מדהים אתה, המורה כותבת עליך שאתה כל כך חכם, עד שאתה לא מתאים לרמה של בית הספר הנמוך הזה. מהיום אני אלמד אותך".
ואכן הוא יצא אחד הממציאים הגדולים בעולם, שהמציא למעלה מאלף ושלש מאות המצאות חדשות שלא היו עד אז!
רק לאחר מותה של אמו, כאשר נבר בארכיון מכתביה, הוא גילה את הפתק המקורי. אז הוא כבר ידע לקרוא, וראה באמת מה כתוב שם, והבין שאמא שלו, בחכמתה, הצילה את חייו.
אין ילד שאם נאמין בו לא יצליח, ואין ילד שאם לא נאמין בו כן יצליח.
בהצלחה רבה, תרתי משמע, לכולנו,
וברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.