לע"נ חיים אליעזר בן יבלח"א שלמה
מאת: חרדי בעולמו
אחרי שפרסמתי כאן מתווה לפעילות מעשית, חשוב בעיני להצביע על הסיכונים הגדולים ביותר לפעילות המעשית. כרגיל הסיכונים הם מ'יותר מידי טוב' משני הצדדים.
מצד אחד קיים תסכול עמוק על הפקרת ילדינו ונשינו לפשעיהם של המפלצות למיניהן. הרגשת הַנִּבְגָּדוּת והכעס כה גדולים עד שאנשים מאבדים את שיקול הדעת ופותחים במסע נקמה נגד מתעללים ומתעללות. מהצד השני נשמעים קולות של התארגנות ששותפי-הפשע-בשתיקתם עד אתמול, יובילו את המאבק ממחר.
ככלל, אנחנו נוטים להיות 'נגד' דברים מאשר
'בעד' דברים. אפילו באוהלי תורה נמצא יותר יצירה כאשר הדברים הם נגד משהו, מאשר
בעד, אבל אכ"מ.
בדברים שבין אדם לחברו הדבר בולט יותר והמחיר יקר יותר. אמנם, מחקרים גילו שאצל בע"ח אותם פריטים שעוזרים לחלשים הם אותם הפריטים שפוגעים בחריגים (כן, זו תופעה אצל בע"ח. לא אנחנו המצאנו את זה). יש הלומדים מכך, שעזרה לזולת באה לעיתים לאו דווקא ממקום של חסד, אלא ממקום של הכנסת החברה לסדר ולתלם, אבל לא באתי כאן להפחית מכבודם של בעלי החסד.
חשוב לשים לב לנטיה האנושית הזאת ולעשות איזון פנימי לפני שפועלים. אכן, עדיף להילחם ברשעים, מאשר להכביד לב, להעלים עין ולהפקיר הילדים לרוע מעלליהם של מפלצות, אבל לעצם הדברים נביא יותר תועלת (גם לנפשותינו פנימה) אם נהיה עסוקים בפן החיובי של הדברים מאשר בנגטיביות.
כבר מילתי אמורה כאן שהרדיפה אחרי 'רעים' והשמצתם, באה ממקום של פחד שאני אחטא והרצון להתרחק מכך (ע"י הצגת החוטאים כאנשים שונים-במהות מאיתנו). הדבר נושא מחירים שונים. ראשית, אנחנו נשארים בלתי מוגנים מפני הפוגע הבא. בגלל שאנחנו חושבים שהוא כל כך שונה מאיתנו, גם הוא חושב כך. זה אנושי שאנשים יכולים לחיות עם דיסוננס פנימי, שלעין זרה נראה מוזר. גם ולדר לא ראה עצמו כפוגע. עד יומו האחרון המשיך להכחיש לכל מי שרק הטה לו אוזן. אפילו בדיקת פוליגרף צלח הפושע. בדיקת פוליגרף אינה יודעת אם הנבדק משקר או לא, היא רק יודעת אם הנבדק בלחץ. ההנחה היא שמי שמשקר, נמצא בלחץ. לכן, ככל שאדם חי בשלום פנימי עם מה שהוא עושה, אינו נלחץ. ולדר הוא דוגמה מדויקת לכך.
אפילו הרבנים המבינים-יחסית מפנים את
הטיפול למשטרה כשלכל העוסקים בתחום ידוע, שהמשטרה ממש אינה הכתובת לטיפול. באחוזים
בודדים (5%) תבשיל התלונה לכדי כתב אישום והמטפלים ממליצים על כך רק לנפגע שבוערת בו
הנקמה והצדק. רוב הנפגעים מעדיפים לטפל בעצמם ולא ברדיפת הפוגעים. המערכת גם עונשת
בעונשים חסרי פרופורציה והפושעים חוזרים לפגע בשכונותינו.
טעות נוספת של הרבנים היא בייחוס חשיבות לטיפול בתנאים הסביבתיים. כאילו שינוי/החלפת התנאים הסביבתיים, תתקן את המצב. מחקרים מוכיחים ששיטה זו גם אינה יעילה וגם גורמת לפושע עצמו לייחס את כישלונו-פשעיו לתנאים חיצוניים לו, בעוד הדרך היחידה למניעת פשיעה חוזרת היא בהבנת הפושע שהרע נמצא בתוכו פנימה ושעליו לנקוט אמצעים כדי לשלוט בעצמו. כלומר, שהפושעים והרבנים טועים את אותה טעות - שאנחנו משלמים את מחירה.
אם היינו מדברים אמת עם עצמנו, שאנחנו 'חשודים' בדיוק כמו כל פוגע-בפועל, היה יותר קל לפוגע לזהות את עצמו בזמן ולנסות להיעזר להצלת-עצמו. המנוסים בטיפול בפוגעים, יודעים לדווח שלעיתים הפוגעים ממש מודים לתופסיהם שהצילום מהמשיך הָרֵעַ.
ראו מה עשינו לד.ז. בעל כשרון ורקורד מוכחים, שכולנו היינו יכולים להנות מטובו, אילולי 'נמחק' אצלנו רק משום שהתפרסם שלא עמד בניסיון (ייחוד) שכולנו אפשר שלא היינו עומדים בו. האם זה בגלל גדלותנו ונקיון נפשנו? יבוא מעשה-ולדר וילמד שאנחנו מגוננים על שפלי השפלים. אדרבא, אם נהיה כנים עם עצמנו, כיום הוא בתחתית החשודים. הרבה יותר סיכוי שכל אחד מאיתנו יחטא, מאשר הוא. נראה שאנחנו חושבים את עצמנו חכמים וצדיקים מחז"ל שאמרו אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו'.
החשש הגדול ביותר שלי, הוא לא מאותם לוחמי-חוצות, אלא מהממסד הרבני והעסקני. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למאבק בפשיעה הזו, הוא מסירת הטיפול בנושא, לידי אלו שהוכיחו עצמם, שנים על גבי שנים, שכל מה שמעניין אותם זה 'שקט תעשייתי'. עובדה היא שאלפי אלפים נפגעו במשך השנים ולא קם רב או גוף אחד לעזור להם! אלו עסוקים בגדירת גדרים לזוטי זוטות וזונחים בפשיעה את עיקר העיקרים.
ההצעה שהנחתי כאן (לשים דגש על פעילות עם פוגעים) כבר פועלת בהצלחה יחסית בעבודה עם ילדים-פוגעים (גגלו 'טיפול בפוגעים מינית'). צריך אומץ להודות שבכל אחד מאיתנו יש פושע בפוטנציה ושהמלחמה צריכה להיות בפשע ולא בפושע.
מה שצריך הוא ריפוי. לא מלחמה.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.