ההתאבדות שלו אולי הייתה יכולה להימנע. מדוע חז"ל לא התחשבו במשפחות כשקבעו שאין דיני אבילות במתאבד

 

אם הוא היה חושב, אפילו נותן לזה סיכוי קל, שאחרי שיתאבד יקברו אותו מחוץ לגדר, כקבורת חמור, ומשפחתו לא תשב עליו שבעה [והרה"ר לא יגיע לנחם], ושבעיתון לא יכתבו עליו כלום, יכול מאד להיות שהיה בוחר לא להתאבד.

הכבוד היה חשוב לו מאד. רואים את זה במכתב, שמתחנן להמשיך להוקיר את פועלו. אם היה מסתפק שמא כבודו יפגם ע"י ההתאבדות, הוא לא היה עושה זאת.

הוא היטיב לראות את הנולד, ואכן, נהגו בו את כל הכבוד שבעולם, וזה מראה כמה שהחברה שלנו רקובה. אבל מה שיותר מצער הוא, שזה נתן הרגשה טובה לכל המתאבדים הבאים, שעד עתה חששו מהחששות הנ"ל, שלא ינהגו בהם מנהגי אבילות, וכעת, למרות שברור להם שלא יזכו לכבוד כמו של הלה, לכל הפחות לא יביישו אותם בקבורה מחוץ לגדר וכיו"ב.

שורה תחתונה: יתכן שחז"ל החמירו בדווקא בהלכה זו, ולא נתנו מקום לרגשות להתערב, ולא רחמו על המשפחות, דווקא בגלל חומרת הדבר, ולגרום לאנשים שלא לחלום על הפתרון הסופי הזה. 

השינוי שעשו במשך השנים, שמרחמים בכל סיפור, ומבטלים את ההלכה, גורם שאנשים ששים על התאבדות, וכבודם שמור להם. אבל אין לנו בדור רבנים עם אומץ, ואם היה, גם אם לא היו מורים שלא לשבת שבעה, היו אומרים לעשות לכל הפחות אי אילו שינויים אחרים.