לע"נ חיים אליעזר בן יבלח"א שלמה
מאת: חרדי בעולמו
הכחש והשקר כאילו החוטאים הם 'משהו אחר',
כאילו מי שחטא הוא 'סוג של אדם - חוטא', הוא השקר הכי מובן. אנחנו רוצים להיות
'אחרים' 'אנחנו מהסוג שלא חוטאים', אבל זו המכשלה הגדולה. כי החוטא והפושע הבא הם
בדיוק כמונו.
כדי שנוכל לספר לעצמנו סיפור שאינו, שאנחנו 'אחרת' וש'אנחנו מסוג אלו שלא פוגעים' בשם השטות הזאת ולצורכה אנחנו רודפים את הפוגעים ואת משפחותיהם. מה אשמה תלויה באשת פוגע??? מה אשמים ילדיו??
הפושע הוא בסה"כ וורסיה מתקדמת של החוטא. כל חוטא יכול להפוך לפושע. ואיך נראה חוטא? תציץ במראה ותראה. כן, בדיוק ככה. תפסיק לספר לעצמך סיפורים. אתה חוטא. די כבר עם השקר המטופש הזה. ומה המרחק של חוטא להפוך לפושע? קצת נתוני רקע וקצת חברה שלא מפריעה וזהו, כולנו שם
לצערי, אני מכיר את התופעה מקרוב ובל"נ עוד אספר כאן את סיפורי. מה שחשוב להבין ולהפנים שהחוטאים זה אנחנו והפושעים זה אנחנו פלוס קצת תוספות. מפלצות שתוקפות בסמטאות חשוכות הם רק 2-3% מסך התקיפות. למה בתודעה שלנו הם 97% מהתוקפים? משום שכך קל לנו להפריד, בתודעת עצמנו, אותנו מהם. אנחנו הרי לא מפלצות תוקפות בסמטאות. נוח לנו לחשוב על עצמנו כלא שייכים לפרשה בכלל. אבל, כמעט שאין תוקף שמרגיש עם עצמו נוח כמפלצת. גם 'חתן דנן' סיפר לעצמו שהוא רק נותן יחס וחום ואהבה לזקוקות לכך ('יש לי מספיק מקום בלב לאהוב גם אותך וגם את אשתי' צוטט הפוגע בעדותה של בת ה13 שאותה תקף).
חשוב שנבין. דווקא המקום הטוב שבנו. המקום הפנימי שלנו, שלא רוצה שום שייכות עם פשעים ופושעים, הוא הרוצה להבדיל בינינו לבין הפושעים הנוראיים הללו ( כי אנחנו לא רוצים לחלום בכלל שיש לנו איזשהו קשר עם פושעים נאלחים כאלה) דווקא המקום הזה, הוא המדרון עליו אנחנו מחליקים עד לתחתיות של הגנה על פדופילים. קשה לאדם טוב לחשוב שהוא מסוגל לעשות מעשיים נוראיים ולכן הוא זקוק להפרדה בין עצמו לבין 'אנשים מהסוג הזה'. בדיוק כפי שאחרים מְגִנִּים על פחדם מפגיעתה של מחלת נפש בהגדה שהם 'לא מסוג האנשים הזה'. אין 'סוג אנשים חולה נפשית' כמו שאין סוג אנשים שחולה בסרטן, שפעת או כל מחלה אחרת. אין 'סוג אנשים שפושע בפגיעות'. אין דבר כזה. יש אנשים אנושיים ולאנשים אנושיים יש חולשות ויש טריגרים ויש בלמים ויש איזונים. לפעמים הצורך הנפשי בריגוש שבעבירה, חזק מהמעצור. למי יש צורך בריגוש? לכולם. כן, גם לך וגם לי. וסף הריגוש שלנו, כשותו"מ הוא נמוך וזמין. מי שחטא פעם אחת בחשש ייחוד והרגיש את המתח בגופו, יכול להבין על מה אני מדבר. גם ייחוד עם זקנה מכוערת בת 99 (שאנשים נורמלים יגדירו אותה כ'מגרשת הרהורים') יכול להביא אברך מן השורה להתרגשות ומתח לא מוסברים.
ככל שמתרגלים לעבירות ה'קלות' כן פוחת המתח ונזקקים למשהו 'חזק יותר', בדיוק כמו בסמים. בהינתן רקע ונתונים נפשיים תומכים ובהעדר מעצורים ואיזונים, כל אחד יכול להגיע לתחתיות שהוא מוקיע אחרים שהגיעו אליהם.
אין שום הגנה למי שהוא 'תלמיד חכם' לעומת 'חכם'. להיפך ואדרבא, ככל שהוא גדול מחברו, יצרו גדול הימנו. לא מדובר בדקי דקויות, כאילו ראש ישיבה יחטא בהרהור או במבט עין במקום שאחר יחטא במעשים גמורים. לא ולא. שניהם יגיעו לאותו מצב בדיוק. כבר היו דברים לעולמים וחבל לשקר לעצמנו.
אז מה עוצר אותנו מלפשוע? יש מעצורים פנימיים ויש מעצורים חיצוניים. המעצורים הפנימיים לא תמיד מתפקדים, כפי שיודע כל חוטא מצוי (כלומר, כולנו). המעצורים החיצוניים הם היחס השלילי של החברה הסובבת (והפחד להיות מוקע) ו'מוראה של מלכות'. כלומר, הכוח החברתי הוא זה שעוזר לחוטאים שלא לפשוע.
לצערנו, המעצורים אצלנו מקולקלים. הרבנים בחרו זה מכבר בהימנעות מעשיה ובכיסוי על כל פשע (מתוך שיקולים צדיקיים, שעדיף שלא ידברו על נושא רגיש כזה והגנה על כבוד המשפחה של הפוגע וכדו'). גם העיתונות החרדית, זו שהיתה אמורה להשמיע ברמה את קול זעקת העם, הוכחה ככישלון צורב בעת המבחן. משכך, מוצאות עצמן בנות וילדי ישראל, מופקרים לתאוות פושעים לא מרוסנים.
מאוד הייתי רוצה לכבד את פרטיותן של משפחות הפוגעים ומאוד הייתי רוצה לשמור על כבוד הרבנים שליט"א, אבל אם מחיר הכבוד הזה הינו הפקרת ילדי ובנות ישראל, אין מנוס מהחזקת הנושא בראש המודעות, עד יעשה מעשה.
המציאות היא שאם נשמור על כבוד המשפחה
והרבנים, ימשיכו בנות ובני ישראל להיות מוקרבים למולך המפלצות, דבר יום ביומו,
כנהוג וכמוכחש מזה שנים.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.