מאת: חרדי בעולמו
משייצור המזון הפך להיות תעשייתי והתוצר צריך להיות מותאם להרבה קהלים (בשונה מהעבר שֶׁיִּצְּרוּ מעט ומותאם לקהל הקרוב), גם הכשרויות נעשו 'תעשייתיות'. הביטוי 'תעשיית ההכשרים' מצוי לא רק בכתבות תחקיר - שלעיתים קרובות מדיפות ריח של הכפשה, אלא גם בתעשיית ההכשרים פנימה.
כיום, אין מפעל שמייצר משהו מהחל ועד כלה.
כל מפעל מזון מקבל מוצרי גלם מהרבה מפעלים. לא נדיר שמפעל אחד מקבל מאות מוצרי
גלם, כדי להזין את מכונות הייצור שלו. בהתאם, כבר לא יכול רב מקומי לתת 'הכשר'
למוצר המזון, מבלי שיסמוך על רב מכשיר אחר כלשהו, שנתן 'הכשר' למפעל מוצרי הגלם.
כך נוצר צורך בקביעת כללים, מה יהיה מקובל על הרב 'מכשיר המזון' כמוצר גלם 'כשר' או 'כשר למהדרין'. כיום יש גופי כשרות כה גדולים שהם יכולים לייצר 'לתצרוכת פנימית' שלהם הרבה מחומרי הגלם, אבל למפעלי המזון לא יהיה כלכלי לייצר אך ורק לְהֶכְשֵׁר הספציפי. בהתאם, מקבלים רבני ההכשרים מוצרי מזון בהכשרים אחרים, כ'כשרים' וכ'כשרים למהדרין'.
ההכשרים יעדיפו תמיד את המוצרים בהכשר של עצמם (פורמלית, מטעמי הידור הכשרות), אבל בפועל סומכים ארגוני הכשרות אלו על אלו - גם כשהם תוקפים הדדית בציבור ככל שרק ניתן. לדוגמה. כשקמה מערכת הכשרות של 'מחזיקי הדת' (בעלז, למי שפחות מצוי), היו להם מעט מאוד מוצרים ש'אפשר לסמוך עליהם'. כך נאלצו לקבל במוצרים שלהם את מוצרי הבד"ץ (העדה החרדית, שנואי נפשם, שמהם התפלגו ואכמ"ל) כמוצרים כשרים למהדרין. כנ"ל כשקמה מערכת הכשרות של 'בני התורה' ('שארית ישראל') לא היו להם מוצרים שמהם ניתן לייצר מזון. הם כמובן העדיפו את הכשר הבד"ץ וכדו' אבל כשלא היתה להם ברירה, גם הם ידעו שהמוצרים של הרב לנדא, כשרים למהדרין.
מכאן הסיפור מתחיל להסתבך. נניח שבקהילת צאנז יש מנהג להחמיר ולבדוק את הריאות של החיטים. חומרה זו נוהגת בבתי צאנז אבל אין להם אחיזה בייצור. 'הכשר בעלז' ינהגו בחכמה אם ינהגו חומרא זו בייצור שלהם, כדי שקהילת צאנז תעדיף את ההכשר שלהם. או אז יחששו חכמים בהכשר אחר ששמם יצא לרעה, שהרי קהילה קדושה בישראל מעדיפה הכשר אחר על פניהם. וכך קורה שכל ההכשרים מאמצים חומרות על חומרות על חומרות, עד שאין כמעט עניין הלכתי בשיקוליהם, אלא בעיקר שיקולים פוליטיים מסחריים.
אותו דבר בשיקולים סמי הלכתיים. למשל. עפ"י הדין, רוב ומיעוט מוכרעים במציאות. אם מגיעה תוצרת מארץ זרה ויש חשש כלשהו, עושים בדיקה ידנית ורואים אם זו תוצרת נקיה או לא. או אם ,למשל, מגיע משלוח של שומן צמחי ועולה חשש שאולי נתערבב בו שומן מן החי, שולחים את השומן למעבדה ומקבלים תשובה מוסמכת שאין בו, ובזה תם העניין., אחרי שמידת הרוב/מיעוט ידועות, חל עליהם הדין של רוב ומיעוט, כפי ההלכה לאיזה מיעוט חיישינן ולאיזה מיעוט לא חיישינן.
אבל, ברגע שיקום גוף כשרות אחד שיחליט שהוא אינו מסתפק בבדיקת מעבדה או שאינו סומך על הספירה המדגמית (שהיתה בבסיס ההחלטה ש'אין כאן חשש ואין מקום להחמיר') והוא מציב רף חדש 'משגיח לכל דג ודג', 'נאלצות' מערכות הכשרות האחרות לאמץ את הנורמה החדשה, כך עד שכל התעשיה נוקטת חומרות ע"ג חומרות עד בלי די. (לשונות רעים/מציאותיים יגרסו שסיבת ההמצאות הינה המצאת עבודה לאנש"ים. יחליט הקורא הנבון).
להמחשת העניין. בעבר, התקשרתי לבד"ץ לשאול על 'ממרח תמרים של בית שאן', למה אין להם הכשר? והתשובה שקיבלתי היתה 'אין בזה בעיה, אז למה שניתן הכשר?'. כיום הם נותנים הכשר (ליתר דיוק, גובים כסף) על אקונומיקה.
בזמנו היה גוף כשרות נחשב מאוד. עד כדי כך שהבד"ץ סמכו עליהם כאשר בפסח השביתו את השגחתם על מפעלים, מטעמי מנהגים. עם השנים נפלה מאוד התדמית של ארגון כשרות זה. ולמה? מפני שבראשו עמדו פוסקים שפסקו כשרות על פי הדין, ולא עפ"י פוליטיקות ואינטרסים.
דוגמה. לפי רוב האחרונים (כולל ר' יצחק אלחנן ספקטור, החיי אדם ועוד מגדולי גדולי האחרונים) תערובת קטניות שהתערבבו קודם הפסח, מותרות בפסח. כיום כותבים על מוצרי חלב שיש בהם תערובת של מיצוי שמקורו בקטניות שהינן לאוכלי קטניות בלבד. הלכה היא?? חומרא דחומרא דחומרא - על מנהג! אין לזה ולמסורת הפסיקה בעם ישראל ולא כלום.
עם זאת, כדי שלא יצא מכאן 'קלות' בהכשרים אדגיש שיש עניין לאכול 'מהדרין', גם כשאין לכך סיבות הלכתיות (יש גם נושא הלכתי-מעשי שמחייב שמירת כשרות למהדרין, אבל אכמ"ל). גם משום שזה עניין של 'הגדרת זהות' (זהותך מוגדרת בעיקר לפי ההכשר שאתה לא אוכל) וגם מפני שאם ברצונך שרעיך ומשפחתך יאכלו אצלך, הרי זו הדרך היחידה. הם חושבים שזה באמת עניין של הלכה. ולמה לקלקל את תמימותם? ועוד, שהב"י כתב (יו"ד רמ"ב י) שאין להורות לרבים דבר תמוה, שנראה בעיניהם כאילו התיר את אסור
כמו בסיפור מוחמד והתאנים, מתחילים העוסקים בתחום להאמין לעצמם וכיום יכולים יהודים כשרים להשבע בנקיטת חפץ על 'בעיות בכשרות' בכל מיני דברים, שכל חכמי ישראל לכל אורך הדורות פסקו בכגון דא לקולא.
יש שיאמרו 'אכשר דרא' - ואין בר דעת חפץ חיים שלווים, שיחלוק עליהם.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.