מאת: חרדי בעולמו
מובנו של הביטוי 'אכשר דרא' הוא, שהגם שיש 'ירידת הדורות' בכ"ז דורנו בולט בהצטיינותו בתחום מסוים. במה הוטב דורנו? הכל בעיני המתבונן. יש מי שטוב בעיניו הדבר שדורנו מיוחד בכך שרבים שוקדים על פתחי בתי המדרש ומטילים פרנסתם על זולתם. יש מי שטוב בעיניו, שבדורנו כל זב חוטם 'מביא את הגאולה'. אחר יראה כ'אכשר דורנו' את הפצת מעיינות החסידות, גם כשתוכנם הוא שוונצאות, או כדומה ויש מי שהחמרות מטורפות בתחום הצניעות, נראית בעיניו כ'אכשר דרא'.
הכשל הלוגי בייחוס כל הנ"ל, לאיכות יוצאת דופן של דורנו, הוא בכך שאנחנו הופכים את ההנהגה המקובלת אצלנו, למשהו מעולה ומיוחד. העובדה שרק בדורנו או שרק במעגל החברתי שלך מאדירים את ה'קדושה', לא תעזור לפקיחת עיניים והבנה שלא בקדושה עסקינן, אלא בסטיה. לא רחוק היום שיחליטו הצדיקים לצנזר מהתורה את עסקת הדודאים בין ל' לר' ובתמורה המדוברת שם. נראה שאכן אכשר דרא, לעומת מה שהיה בעת מתן תורה. עפ"ל.
כְּשֶׁנַּעֲרוּת היתה בי וחשקתי (כמו כולם) להיות 'גדול בישראל', שאלתי את רבותי כיצד הופך אדם ל'גדול'? מה עלי לעשות כדי להיות גדול? איזה תחום עלי לְפַתֵּחַ? התשובה היתה 'אדם גדול נמדד בכך שכל התפתחותו שווה. שאיכות תפילתו שווה להימנעותו מלשה"ר ושניהם מותאמים להקפדתו בדקדוק המצוות ואלו כולם, להתמדתו ועמקותו בלימוד. אבל, אם הוא מְפַתֵּחַ תחום אחד יותר מהאחרים, לא גַּדְלוּת יש כאן, אלא סכנה. משל לאדם שמפותח באופן חריג בזרועו, או רגלו או ראשו, הרי לא 'אדם גדול' לפניך, אלא 'אדם נכה' לפניך.
כמדומני שהדבר שבאמת דורנו אכשר בו ומהווה אור לדורות הוא נושא שאף אחד לא פעל בו באופן ישיר, אבל ניכר שדורנו נעלה בו על דורות קדומים.
העניין הוא בקבלת והכלת החלש והמוחלש. ואבהר.
בדורות קודמים מי שנולד בביתו ילד 'פגום' מסוג כלשהו, היה רואה בזה 'פגם משפחה' ומסתירו מעיני השכנים. לחז"ל היה פשוט ש'חרש' שווה ל'שוטה' ולקטן. לא עלה על הדעת שייתכן ובעתיד יהיו חרשים שהם מְרַבֵּי ואלופי העולם. כיום כל כך פשוט וברור שחירשות זו רק מגבלה פיזית מצומצמת עד שלמעשה נוהגת 'תורה חדשה' בכל נושא החרשות והחירשים. לא אכנס כאן לצד ההלכתי של זה ורק אעיר שכל היחס הבסיסי לחרשים וכדו', התהפך מן הקצה אל הקצה.
גם שאר המגבלות שאדם נולד איתם קיבלו מקום ויחס אחר לגמרי. אפילו מה שפעם קראו 'משוגעים' מקבל יחס שונה במהות. הרבה מבעיות הנפש של העבר כבר אינם נחשבים מחלה בכלל והינם 'בעיות' או מקסימום 'הפרעות' שצריכות יחס וטיפול, אבל בוודאי שלא שלילה גורפת. גם קשיים של קשב וריכוז קבלו את שמם הראוי ואת דרכי ההתייחסות אליהם. כשאנחנו היינו ילדים מי שסבל מהפרעת קשב כלשהי, היה מסכן וחסר עתיד. כמה מכות קיבלו ילדים ללא אשמה-בם, רק בשל חוסר הבנת סביבתם את הבעיה?!
עוד דרך לפנינו, אבל בהחלט דורנו אכשר בכך שאנשים מקבלים כנורמלי את העובדה שלא כולם נורמלים. בצעירותי נודעתי משתי משפחות 'חשובות' שהיה להן 'דוד בבית המשוגעים'. המשפחה האחת היתה מקפידה לבקר את קרובם מדי שבוע בתורנות מסודרת ואילו המשפחה השניה התעלמה ממנו לחלוטין והלכו לבקרו לעיתים נדירות ובהסתרה. בזמנו סברתי שמשפחה אחת הם 'צדיקים' והשניה הם 'רשעים'. לקח לי זמן להבין ששתי המשפחות הונעו מאותו מניע בדיוק: הרצון שהדוד לא יבוא לבקר אצלם! האחת נקטה בדרך של 'אנחנו באים לבקר אותך. אל תבוא' והשניה נקטה בדרך של 'אל תבוא, זה יקלקל לכל המשפחה'. אבל, שתיהן נקטו אותה גישה דוחה-מעיקרא כלפי עלוב הנפש. ייתכן שההבדל נבע בכלל ממיקום בית החולים.
זוכר היטב את ההסתרה של משפחות אחרות (שלצערן, הקרוב שלהם לא היה 'מספיק משוגע' ונאלצו להחזיקו אצלם בדרך כלשהי). כיום משפחות מגדלות בגאווה ובשמחה ילדים עם תסמונת דאון (ואפילו יכעסו עלי - בצדק - ששמתי אותם באותה קטגוריה), 'שיח סוד' הקימו דירות למופת המותאמות לצרכי הגוף והנפש של הסובלים ועמותות שונות עוסקות בעזרה ותמיכה למי שזקוק לכך.
בעיני, בזה אכשר דורנו. העובדה שכיום איננו מקיאים החוצה את המתקשים שבתוכנו. העובדה שכיום גוברת האחריות והחמלה על הגאווה והאגואיזם, בזה - ואך בזה - אכשר דורנו.
עדיין דרך לפנינו. עדיין אנחנו רומסים ברגל גסה כל מי שחושב אחרת מאיתנו, אבל כבר קיימת התקווה. התקווה היא, שכשם שלא היה עולה על הדעת אך לפני עשרות שנים שנקבל באהבה ובהבנה, את מתמודדי הגוף והנפש והנה, אחים-בריש-גלי הם לנו, כך יש תקווה שבקרוב גם נשכיל להבין ולהפנים שגם מי שחושב ונוהג אחרת מאיתנו, עדיין אחינו הוא ואין בדרכנו (הנעלה והנשגבה, ככל שתהיה) להמעיט בדמותו או ברוחו של יהודי שדרך אחרת לו.
במהרה בימינו אמן.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.