מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
כך מתחיל הגליון השבוע:
תשפ"ב ר"ת חציו בלשה"ק וחציו באידיש ושניהם לדבר אחד מכוונים.
תמיד בשמחה – שטענדיג פריילאך
סיפר הג"ר מרדכי דרוק זצ"ל כי בנו שאל פעם את סבו הג"ר שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל שאלה הנוגעת לערב יום הכיפורים.
הרי ביום זה מצות עשה מדאורייתא לאכול, ולאכול קודם התפילה היא לאו מדרשת חז"ל לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, וכיון שעשה דוחה לא תעשה, האם מותר לאכול בערב יוה"כ קודם התפילה?
ר' שלמה זלמן חייך וענה, לא אוכלים קודם התפילה, ובודאי שלא בערב יום הכיפורים.
גבאי ביהכנ"ס בו אני מתפלל לפני העמוד, ביקשו ממני כי אדרוש להם בין כל נדרי למעריב.
עצל אני להכין, אך אכתוב כאן את מה שחושב אני לדבר בס"ד.
ה'כל נדרי' פגש את ה'והוא רחום' שאומרים בשני וחמישי, שאל אותו ה'והוא רחום' למה אצלי כולם ממהרים וחוטפים ושמחים לדלג עלי, למרות שכולי תפילה ותחנונים, ואילו אצלך כולם מחכים כבר בציפיה ומתעטפים ומתרגשים למרות שכל כולך בסה"כ התרת נדרים בלשון ארמית?
ענה ה'כל נדרי', ככה זה כשמגיעים כל שני וחמישי, תגיע רק פעם בשנה ותראה את ההבדל.
אמרו חז"ל 'לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים' בקיצור, תעשיית שידוכים, מילא ט"ו באב, בין הזמנים, זה הזמן לשידוכים, אבל יום הכיפורים? לצאת במחולות ולבחור ולברור? היה יותר מתאים לפורים מכיפורים?
מט"ו באב עד יום הכיפורים יש 55 ימים כמנין 'כלה', מהו השם כלה? מלשון 'הכלה', (כ' רפויה) להכיל (לא מתים וחולים), וגם משורש 'הכל', ביום טו באב פסקו מתי מדבר וחזרו לחיים וקיבלו פרופורציות לחיים, לגמד כל מחלוקת ולוותר ולהכיל את הזולת ואז אפשר לגשת לשידוך.
ביום הכיפורים הלבבות נפתחים ומתפייסים ומוכנים להכיל את הזולת, זו ההקדמה לכל שידוך.
אבל ביום הכיפורים גם קרה אחד המאורעות העגומים בהיסטוריה, בשנה הראשונה להקמת המשכן, שבעת ימים קודם יוה"כ, אהרן הכהן מתכונן לראשונה לאותה עבודה מיוחדת אחת בשנה, להיכנס לפני ולפנים עם הקטורת לפני ה' בקודש הקדשים, ובן דודו ר' קורח אינו יכול לבלוע את קנאתו, אולי זה התחיל עם קנאת סופרים וקנאות דקדושה אבל בפנים מתחיל לבעבע ועינו מטעתו ומתחיל לראות רק צד אחד וכאשר רגע האמת מתקרבת אינו יכול יותר להישאר אדיש.
ליל התקדש החג, זה עתה סיימו סעודה המפסקת וקורח פותח בדרשה בפני קהל עדתו, ומתחיל לפלפל ולהסביר כי כל העדה כולם קדושים וכו' והוא יותר מתאים להכניס הקטורת מחר בבית המקדש, ואם יש צורך נפתח בית המקדש סניף קורח.
משה רבינו חרד מכך, ופונה אליו ואומר 'בוקר ויודע ה' ומפרש רש"י שעתה עת שכרות, היינו שהיו מלאים ושבעים מהסעודה אך מחר ודאי יתפחכו שהרי הם צמים.
לכן גם לא היה אפשרות שמשה יאמר להם שירידת המן תוכיח מי הרשעים כי ביום הכיפורים לא ירד מן, ונאלץ להציע להם כבקשתם, רוצים קטורת? קחו.
לכן גם כל ההפטרה של יוה"כ בבוקר היא על גנות המחלוקת וגדולת השלום, עקירת הרוע מהלב וקירוב העני והמסכן.
רבותי, זה יום הכיפורים, כל אבא יסלח ויחון את מי שמפנק את ילדיו גם אם אליו עצמו הם לא מי יודע מה.
כאשר אנו מבקשים מה' את כל ההשפעות הטובות, הבה נוכיח לו כי אנו מתייחסים יפה אל בניו ויודעים לוותר, מכילים את השונה ומשתדלים לוותר, אך ברור כי כדי להגיע לזה, הרבה יותר קל ע"י אמונה כי הכל נגזר מלמעלה ומה ששלי שלי ואף אחד לא יוכל לקחת ממני, ומה שלא שלי לא יעזור לי כלום וזה לא יגיע אלי, וכל מי שציער אותי עשה זאת בשליחות מלמעלה כי זה מה שטוב לי, הרי שעלי לא רק לא לכעוס עליו אלא להודות לו על שהיה שליח להיטיב עמי, גם אם במבט שטחי זה לא נראה כך למי שלא למד להתבונן ובעיקר למי שלא הרגיל את עצמו לראות כך את פני הדברים.
ומי שחי כך, כבר זכה לשנה טובה, הצמח צדק אמר: 'תחשוב טוב יהיה טוב', וזה ענין של סגולי והמשכת אנרגיות חיוביות, זה יכול רבי להגיד.
אני כאיש פשוט אומר מנסיון ומהרגל: 'תחשוב טוב כבר טוב' כי זה האמת.
ומויתור לא רק שלא מפסידים רק מרויחים.
אחד ממנהלי מוסדות החסד בארץ סיפר לי כי קיבל טלפון מעשיר באנגליה שהוא אחד מנדבני המוסד, הנדיב סיפר כי הוא מחתן את המוז'יניק שלו ומזמין אותו לחתונה וכמובן כל ההוצאות על חשבון הברון, והגביר קישר אותו עם סוכן הנסיעות שלו והזמין לו כרטיס בביזנס קלאס.
המנהל שלא הורגל בכך, ניצל את הפריווילגיה ונכנס למועדון העסקים שבשדה התעופה שמוצע חינם למי שטס ביזנס קלאס ושקע בכורסה ונהנה מכל הפינוקים המוצעים והרגיש קצת את דגדוג השפע, רק כאשר שמע כי זו קריאה אחרונה לנוסעי בריטיש ללונדון, זינק ממקומו ורץ אל המסוף ועלה אחרון למטוס ואז הוא רואה יהודי מבוגר יושב על אותו מקום המופיע בבורדינג פאס שלו בקידמת המטוס ומנמנם לו, ואין שום מושב אחר פנוי במחלקת העסקים.
הדבר הטבעי ביותר שכל בר דעת יעשה, לנגוע קלות בגבו של האיש ולהעיר לו כי 'איזהו חכם המכיר את מקומו', אדם עדין יותר, יגש לדייל ויראה לו את כרטיסו והדייל יעשה את הדבר המתבקש ע"פ היושר והצדק והחוק וכו'.
האיש עומד ובלבו מתחוללת סערה, הרי הקב"ה אמר לו לאותו זקן, שב במקום הזה, אחרת לא היה האיש מתיישב שם, שהרי 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה' א"כ זה מקומו, למרות שמסתבר כי זו טעות אוילית מצד הזקן הזה, אבל כך סיבבו משמים וכך הכריזו שם.
הצד השני לא שקט על שמריו, עזוב אותך עם פילוסופיות, תנענע אותו ושילך על מקומו, עד שסוף סוף קיבלת מושב כזה, תוותר עליו? נותנים לך, תקח
תכלית, המנהל החליט לעשות פשרה וליהנות משני העולמות, כעת ירד למחלקה הרגילה ויתיישב במקום פנוי (שיתכן מאוד כי זה המושב של אותו זקן) ואחרי ההמראה כבר יחליט מה לעשות.
בסוף, הגבורה והאיפוק התגברו על ההגיון והמנהל ישב כמו ילד טוב על מושבו עם כל פשוטי עמך עד לנחיתה, תוך כדי שרגשותיו נעו בין החמצה על ההפסד לבין הרגשה נעימה של ויתור בריא ומחושב, כמובן שהיו לו 4 שעות לבקש ישועות למי שזקוק לכך בזכות הויתור, מצד שני, כיהודי יר"ש נלחם בעצמו שלא ישתלטו עליו רגשות גאוה על המעשה האצילי שעשה.
כאשר עמד בהמתנה למזוודות, הוא פוגש ראש ישיבה שנסע לאותה חתונה וגם קיבל כרטיס מאותו גביר, רק כעת קלט כי אותו ראש ישיבה ישב ליד הזקן הזה, ואף הוא נדבק כנראה בנמנומו של הזקן, אחרת היה ודאי שם לב כשעבר שם והיה מזיז את הזקן לפנות את המקום למי שהמקום נרכש עבורו.
הראש ישיבה הופתע לראותו ליד מסוע המזוודות ואומר לו: חיכיתי לך והייתי בטוח שקרה לך משהו ולא הגעת בסוף. ואז הראש ישיבה סיפר לו כי הנגיד עידכן אותו כי ביקש מהסוכן נסיעות שיסדר שישבו ביחד, כך לא יתמודדו עם הבעיות המקובלות של החלפת מקומות וגם שיהיה להם נעים יחד.
המנהל שאל אותו: א"כ, למה נתת לזקן לשבת על אותו מקום שידעת שיועד עבורי? ענה הר"י: כשעליתי כבר ישב האיש במושב הפנימי ליד החלון ונמנם, וחשבתי שכשאראה אותך, אעיר אותו, ובינתיים שיהנה קצת מהמושב המרווח. וכנראה שגם אני נרדמתי וכלל לא ראיתי אותך עולה.
מצידי הייתי מסיים את הסיפור כאן, המסר חזק וברור, המנהל הרויח, איפוק זו עוצמה, כך נוהג יהודי מאמין וזהו, ובמחשבה עמוקה יותר, יתכן שבגלגול קודם היה מקרה הפוך וכעת הם התקזזו, (זה לא תפקידנו לחשב חשבונות שמים).
אבל ההמשך מראה שמעבר לעובדה שלזקן הוכרז מקום בביזנס קלאס מבלי לשלם, הוכרז עוד משהו שם.
כשיצאו החוצה המתין להם נהג שנשלח ע"י המארח בעל השחה והסיע אותם ישירות לבית בעל השמחה שהקצה להם חדר בארמונו והתעניין איך עברה הטיסה וכו', והראש ישיבה סיפר לו את ה'פאדיחה' שהיתה, כמובן שהגביר רתח מזעם, הרי הוא שילם ממיטב כספו לכרטיס יקר ואף השתמש בהרבה נקודות, אני כבר מתקשר לסוכן ואעשה בלאגן ואדרוש פיצוי וכו', אך המנהל התעקש להדגיש שזו לא 'פאדיחה', זו הכרזה משמים והתחנן אליו שהכל בסדר וממש לא היה בעיה וכו'.
אינני יודע אם בגלל שהגביר הרגיש רע כלפיו ורצה לפצותו, או שהתרשם מעמידתו האיתנה והעדינה בסיטואציה.
לשבע ברכות האחרון, שהתקיים באחד האולמות הכי יוקרתיים בעיר, הזמין הגביר את כל חבריו העשירים שבאו ברכבי השרד לבושים במיטב מחלצותיהם, וכטוב ליבם במאכל ומשתה עלה לבמה, נטל את המיקרופון והושלך הס בקהל, הנגיד סיפר את כל הסיפור וגם תיאר להם את פעילות מוסד החסד המכובד שהאיש מנהל, והודיע כי הוא עושה 'מעטש' ועל כל פאונד שיתרמו הוא משוה עוד פאונד. המנהל, שבין כה התכונן לנצל את הנסיעה לגייס כסף למוסדו, שלף את החוברת סקיצה שהכין עם התוכנית להרים בנין פאר שירכז את כל הפעילות הענפה במקום אחד במקום במרתפים וקראוונים שחוקים, חוברת הסקיצה היתה במחשבתו בגדר 'חלמא טבא חזית'.
המנהל מספר כי באותה תקופה הוא היה שקוע בחובות עד צוואר וכבר חשב אולי לקצץ בפעילויות מסוימות כדי שיוכל לעשות את מה שכן עושה, כדבעי.
תכלית, מהאולם יצא עם צ'קים שכיסו לו את כל החובות פלוס התחייבויות לאגפים בבנין המתוכנן וזה הספיק לו למלא הסכום שהיה זקוק לרכישת המגרש והבניה (עד למשכנתא), גם רכש ידידים שועי ארץ שממשיכים לתחזק את מוסדותיו.
אכן הכריזו מלמעלה ועוד איך (אגב, הזקן לא היה אליהו הנביא, כי אח"כ הוא פגש אותו באנגליה ולאו דוקא בברית).
והקב"ה אומר: אין שומע לי ומפסיד, תפנק את ילדיי ואפנק אותך.
המאמר הזה כתבתי בתוך שעה, הגליון ארך לי 8 שעות
כדאי לכם להדפיס אותו ולקרא וגם לשים עותק בבית כנסת
עמוד אחד על יום הכיפורים ועמוד אחד על פרשת האזינו
יש שם חידושים מרתקים, טעמו וראו.
בברכת גמר חתימה טובה ושבת שלום ומבורך:
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.