שמיני עצרת ושמחת תורה

 לרב חיים שאולזון שלום,

מזה זמן אני רואה אצלך דברים בשבח שני ימים של גלויות וחשבתי שראוי שמישהו מארץ ישראל יענה לכבודו. מעולם לא חייתי בגלות אבל אחרי שני ימים של ראש השנה שהייתי כל כך מותש מרדיפה אחרי הילדים סבורני שאני דווקא מבין את אלו מהראשונים שכתבו ששני ימים של גלויות הם קנס על היושבים בחוץ לארץ ואינם עולים לארץ ישראל.

בערב שמחת תורה טענת שהאיחוד בין שמיני עצרת לשמחת תורה יוצר יום מבולבל. טענת כי דווקא בחוץ לארץ ישנה חלוקה הגיונית בין שמיני עצרת כיום של יראה ועצבות ושמחת תורה כיום של חסד ושמחה. הבאת את הזכרת נשמות כדוגמא לעצבות שלא ראוי לערבב עם השמחה. באמת על הזכרת נשמות ביום טוב שהוא מדאורייתא ישנם שפקפקו וטענו שאין להזכירו אף על פי שהשתרש המנהג בארץ ישראל לאומרו. ועם זאת דומני שהזכרת נשמות היא חריג שכן אומרים אותה גם בשבועות ובפסח ביום השני של גלויות (ולפיכך בשמחת תורה). 

הניגוד היותר חריף הוא בין השמחה של התורה לבין האימה של בקשת הגשם. וגם אני בצעירותי תמהתי על כך. לכאורה מה מקום יש לאחד בין השמחה על התורה לבין הדין על המים. אבל לאחר זמן חשבתי שדווקא בכך מתבטאת קדושתו המיוחדת של יום שמיני עצרת- שמחת תורה שבארץ ישראל. שהרי בחודש תשרי ישנם שני סוגי מועדות. האחד דין כמו ראש השנה ויום הכיפורים והשני חסד כמו סוכות. וכך גם בחוץ לארץ שמיני עצרת הוא יום דין ושמחת תורה יום חסד. בארץ ישראל מתאחדים הדין והחסד ביום אחד הוא שמיני עצרת - שמחת תורה, ובכך הם מועלים לשורשם הגבוה שבמקורו הוא אחד. בכך ארץ ישראל מגלה את הצד הגבוה שבה המסוגל לסבול את ההפכים - הן את הדין והן את החסד ולאחד אותם. בחוץ לארץ זה בלתי אפשרי ולכן בחוץ לארץ מפרידים אותם כי אין הדעת סובלת יום שהוא גם דין וגם חסד. בארץ ישראל שקדושתה גבוהה משל חוץ לארץ הדעת סובלת זאת ולהיפך בכך מתגלה מעלתה הגבוהה של ארץ ישראל מכל הארצות.

בברכה,

י.ד.