אתמול הובלנו למנוחות את דודה של רעייתי,
משה ניצן ויקטור נאווי בן שלמה ושושנה, זכרונם לברכה.
משה נפטר צעיר,
הוא נפטר מבלי להשאיר זכר ושארית בעולם.
בשנים האחרונות הוא סבל יסורי תופת, יסורי גוף ויסורי נפש.
באחת הפעמים בהן ביקרתי אותו בבית החולים,
הוא שכב בבלינסון מבלי יכולת אפילו להזיז את ידיו ואת רגליו.
הוא סיפר לי, כשחיוך נסוך על שפתיו,
שחבר חדר הגיע עם חולשה בגוף שמנעה ממנו לרדת מהמיטה ולהתנהל ככל האדם.
והוא בכה וצעק והתלונן על מר גורלו.
משה אמר לו:
"יקירי!
אתה יכול להזיז ידים ורגלים,
ואני לא מסוגל לעשות אפילו את הפעולות הפשוטות הללו,
ועם כל זה אני שמח ומאושר.
תבין!
שאם אדם כמוני יכול להיות שמחת ומאושר, למרות חוסר היכולת המינימלית הזו,
אדם כמוך, בוודאי יכול לעמוד במשימה הזו".
מורי ורבותי!
אף אחד מאיתנו לא מנסה להסתכל על מצבים קשים יותר בכדי להתנחם.
אף אחד מאיתנו לא מנסה לומר: "ישנם אומללים יותר ממני",
כי אנחנו לא רוצים להיות אומללים פחות מאחרים,
אנחנו לא רוצים להיות אומללים בכלל.
אבל דבר אחד אנחנו צריכים להבין!
ההחלטה האם להיות מאושר, שמח או עצוב,
נתונה אך ורק לפתחנו!
מי שיחליט באמונה ובדבקות בקדוש ברוך הוא,
או בהחלטה שאינה קשורה אפילו לכל מה שסובב אותו,
"אני רוצה להיות שמח בלי קשר למה שקורה".
אדם כזה יוכל להיות שמח ומאושר בכל מצב.
אדם כזה יוכל לקבל החלטה:
"אני שמח ומאושר היום, ולא משנה איך יתחיל היום ואיך יסתיים".
ויהי רצון שיהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה של משה ניצן ויקטור בן שושנה.
ברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.