דבר תורה לפרשת ויחי

מאת: יהודי פשוט

ברשות אדוני בעל האכסניה יפה העין וטוב הלב הרב הגאון המשפיע הדגול פה מפיק מרגליות כש״ת רבי חיים שאולזאהן שליט״א   

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה.

רבינו בחיי מרחיב על דברי רש''י שהביא מדבריהם ז''ל (אשר לא נראו לנכדו הרשב''ם). ואמר: פרשה זו סתומה מפני שני טעמים, האחד לפי שעכשיו היה מתחיל הגלות ונסתם לבם מצרת השעבוד. והשני לפי שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, שהרי מה שכתוב את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הכונה לימות המשיח בקץ הגלות הזה הארוך שאנו עומדים בו היום, כי כל עניני יעקב ומקריו הם רמז לגלותינו השלישי הזה, כי כן היה יעקב שלישי לאבות. ולפי שנרמז ענין המשיח בכלל דבריו כמו שאמר עד כי יבא שילה, באה הפרשה הזאת סתומה לרמוז הקץ הסתום שהיה רוצה לגלותו ונסתם ממנו. וכן אמר דניאל (דניאל יב) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה ט) לם רבה (למרבה) המשרה ולשלום אין קץ ובאה המ"ם סתומה שלא כמשפט, כי מפשט המ"ם שבאמצע תיבה להיות פתוחה וזו סתומה לרמוז כי המעלה והמשרה של ישראל הלא היא סתומה בזמן הגלות. ומצינו בעזרא מ"ם פתוחה בסוף תיבה וזה ג"כ שלא כמשפט והוא שכתוב (נחמיה ב) בחומות ירושלים אשר המ פרוצים ושעריה אכלו באש. ואמרו במדרש שבא הרמז כאשר יסתמו חומות ירושלים שהם עתה פתוחים ופרוצים בזמן הגלות, אז תפתח המשרה שהיא סתומה. וכשם שאותיות הללו באו שלא כמשפט שאר האותיות ויש בהם רמז, כן פרשה זו סתומה שלא כמשפט שאר פרשיות לרמוז על מה שאמרנו.  // רבינו הרמב''ן חוזר בתחילת פרשה זו על השקפת עולמו באשר להליכותנו עם הגויים והמלכויות וכי אין לנו תקומה אלא בבחינת עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב והמבין דבר במוצאותנו בימינו (גזרות מתחדשות על החינוך השחיטה ואף המילה באיזה מדינות) פשיטא ליה שדבריו תקפים בעסקנו עם הרשויות ואולי גם במשנה תוקף בקשר לעסקינו עם בני עמנו שלא זכו לקבל עליהם עול תורה ומצוות כי עשינו ועודנו עושים עמהם 'עסקים טובים' כאותו גמל שקיבל קרון גדול של מספוא תמורת ראשו הקטן (שהיא זהותנו כחרדים וכנפרדים) שיסירו ממנו.. והשם ירחם, ואלו הם דבריו: כבר הזכרתי כי רדת יעקב למצרים ירמוז בגלות השלישית , הוא גלותנו היום ביד החיה הרביעית (ראה דנ' ז , ז) ,היא רומי הרשעה , כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם; ויעקב ירד שם מפני הרעב , וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו , כי פרעה כבן ליוסף. והיו סבורים לעלות משם בכלות הרעב מארץ כנען , כמו שאמרו: "לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען", והנה לא עלו , אבל ארך עליו הגלות ומת שם ועלו עצמותיו , וזקני פרעה ושריו העלוהו ועשו עמו אבל כבד. וכן אנחנו עם רומי ואדום אחינו , הסיבונו ביאתנו בידם , כי כרתו ברית עם הרומיים ,ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה , ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלם; והגלות ארך עלינו מאד , לא נודע קצו כשאר הגליות , ואנחנו בו כמתים , אומרים" יבשו עצמותינו נגזרנו לנו" (יח' לז , יא); ויעלו אותנו מכל העמים "מנחה ליי'" (יש' סו , כ) , ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו , ואנחנו נראה בנקמת יי' , יקימנו ונחיה לפניו (ע"פ הו' ו , א) ע''כ. ואין טעם להרחיב מעבר לדברי קדשו כי רוח הזמן בשיא תקפו, רק להזכיר את הראוי שיוזכר והמבין יבין והחדל יחדל. // והמתבונן בעצת ה' הסתומה במוצאות אבותנו שבטי ישורון שירדו למצרים בבכי ובברכים כושלות באין מצח להרים ראש מול אחיהם המושל עליו נתנכלו להמיתו הפשיטוהו מבגדיו ומכרוהו בפרוטות לעבד, חוסים כאפרוחים בצל אביהם הקדוש. ובמותו שלחו אל יוסף להתחנן על נפשם בבדיית צוואת כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ובאו לפניו בדברי פיוסין מגומגמים. והנה ברבות הימים היו הנמוכים שבכולם למקודשים שבכולם ואמר בהם הכתוב  וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי  ויצא מהם מושיעם של ישראל ומבני בניו של עמרם הם הכהנים העומדים ומשרתים לפני ה' ומברכים בשמו ומהם תצא תורה לישראל שעליהם נאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ועודנו מצווים עליהם במצוות וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדש יהיה לך ולא עוד אלא שהשוה השי''ת קדושתם לקדושתו. וכל תקוות שנות גלויותנו הם למשיח צדקנו עליו נתנבא ישעיהו לאמור ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה / ונחה עליו רוח יהוה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יהוה/ והריחו ביראת יהוה ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח/ ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע/ והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו וגו' ואילו במלכות אפרים שמבני יוסף תאניה ואניה, עד שנתקיימו בהם דברי הכתוב וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה שגלתה בידי אשור ועליהם אמר רבי עקיבא בגמרא מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף עשרת השבטים הולכים ואינם חוזרים.. ועל אלה בכה יוסף כדברי הכתוב: ויבך יוסף בדברם אליו. וכמו חש בארעיות המצבים ובתמורות העתידות מסר דבר קבורתו בידם כעדות הכתוב השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם.. ודומה עלי  סיפור עצת השי''ת בזריעת זרע ישראל עם ה' ותקון העולם העתיד לבוא כזרע אובד ומרקיב על פני השדה, עד אשר ישלח ה דברו להנביטו ולהעלות ממנו עץ פרי חמדה להאיר עיניים ממנו יאכל האוכל ובצלו ישבו כל הגויים בב''א. // על הפסוק ויחי יעקב והלמה לא נאמר בו כאן וישב יעקב בארץ מצרים כדרך שנאמר בו בארץ כנען.. אומרים המפרשים כי שלא כימיו עד הנה שהיו כימים עליהם הקשה איוב למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש שהיה כמתחבט מצרה לחברתה ועליהם קראו ז''ל דברי הכתוב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז.(ודבריהם הזכירו לי דיבור נאה ששמעתי מרבי שלמה פפנהיים ע״ה, כי בילדותו שאל את הראבינער על פשר המנהג שנהגו המקברים בקהילתו, שעם סיום קבורת המת היו הולכים לאיזה פינה בביה״ע ושותים מעט ייש עם פיסת לקח.. וזה הסביר לו כי מנהג זה מנהג קדום הוא, כדי שהנפטרים יזונו מהפירורים שנופלים להם מהעוגות.. מה? הוא תמה, הרי אלפי מתים נקברו כאן, וכל אלה יחיו על פירורי עוגה? ואכן כך הם חיים.. ענה לו הדוקטור רבינער בכובד ראש..)  חייו של יעקב לא היו ראויים להיקרא חיים עד שהשי״ת פייסו וריצהו, והיו  ימיו במצרים שבע עשרה שנה נוספים כמניין השנים שגידל את יוסף חיים הראויים להיקרא חיים, בבחינת מה שאמר בזוה''ק וירצהו מן הבור כמו וירצהו עם פתח תחת הריש וצירה תחת הצדי, כי מאז והלאה היה השי''ת כמפייס את יוסף ומרצהו בהטבות על גבי הטבות על כל צרה וצרה שנתענה בה, ואמרו ז״ל על הפסוק אלה תולדות יעקב יוסף שכל מה שאירע לזה אירע לזה. ורבינו המלבי''ם הביא את דברי התנא דבי אליהו המובאים בילקוט פרשת ויצא שיעקב היה בטובה כל אותן השנים שהיה במצרים, העלה עליו הכתוב כאלו היה בטובה כל ימי חייו והם ממילי מעלייתא דאמרי אינשי-ענדע גוט אלעס גוט.. ואף כי לא מובנים לי עמקות הדברים גם מצאתי שראשוני הפיהלסופים היוונים בימי בית ראשון העריכו בערך חיי האדם לפי סופם. אך גם על אלה יאמר החכם הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל / מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש כי תיכף יאמר הכתוב ויקרבו ימי ישראל למות, ועל כך אומר במדרש רבה: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת כתיב  כי גר אנכי עמך תושב וגו' כי גרים אנחנו לפניך וגו' כצל ימינו על הארץ ואין מקוה והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף דכתיב כצל עובר ואין מקוה ואין מי שיקוה שלא ימות הכל יודעים ואומרין בפיהם שהן מתים אברהם אמר ואנכי הולך ערירי יצחק אמר  אף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי אימתי בשעה שנטה למות. // אל נא תקברני במצרים כל מי שיש לו שכל בקדקדו יתמיה על אלה המבקשים להקבר באדמת הקדש כמו לסייעו לו יתברך לקיים אמונתו כאשר יקיץ הקץ ויקיצו וירננו שוכני עפר. וגם נאמר עליהם בזוה''ק דברי הכתוב ותבואו ותטמאו את ארצי, על כן מתקו לי דברי הרלב''ג שאמר שדעתו של יעקב לא הייתה על חומר הגוף הנרקב וכלה אלא על החיים ומוסרם וזה לשונו: הנה רצה זה לסבות שלש: האחת - כי זֵכר האדם הוא במקום שהוא נקבר , מצד מה שהוא נקבר בו; ורצה יעקב שיהיה זכרו במקום שיהיה שם זרעו , והוא ארץ כנען , כי כבר ייעד לו השם יתעלה שתהיה הארץ ההיא לזרעו (בר' לה , יב). והשנית - שלא רצה להתחבר עם בני ארץ מצרים גם אחר המות , מפני שכבר היו מנהגיהם רעים מאד , ורצה מפני זה להקבר אצל אבותיו הטובים. וזה להעיר , שראוי שיתרחק האדם בחייו מחברת הרשעים , כי גם אחר המות הקפיד בזה יעקב. השלישית - להעיר לבניו על מעלת ארץ כנען , ושהוא ראוי שישתדל האדם שיעמוד שם בחייו , כי גם אחר המות רצה יעקב להקבר שם. (וכן כתב רבינו האב''ע על וישתחו ישראל ואמר: כל זה, לחזק לבות בני אדם על דבר ארץ ישראל , לחבבה בעיניהם ולהיותם שם בחייהם ובמותם , כי רוב המצות תלויות בארץ.) // רבו חקרי לב המפרשים על דברי הכתוב וישתחו ישראל על ראש המטה הלמי השתחוה והלמה נשתחוה והאיך נשתחוה. ודומה שהייתה השתחויה זו בוודאי ובוודאי השתחויה להשי''ת ובלתי לו לבדו שהוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות אלא שהניח יעקב במתכוון שיפרשו השתחוויתו כראות עיניהם, הן בבחינת דבקותו באמונתו והנהגתו יתברך, והן ללמד מידת הכרת הטוב הראוי בבחינת חמרא למרא וטיבותא לשקיא. והן בעניין ההכנעה לפני השליט (וישרו בעיני דברי מחבר שהביא תרגום סורי שפירש ראש המטה רישא דחוטרא כלומר ראש מטה המושלים שבידי יוסף. וכבודו של אותו מחבר במקומו מונח אף שלא זכרתי לזקנתי את שמו ומקומו) ותחילה עוד הייתי מתמיה על רש''י הלמה הביא מדברי הגמרא תעלא בעידניה סגיד ליה שכמו פוגמים במעלתו של יוסף הצדיק לדמותו לשפל שבחיות. ( גמ. מגילה ט''ז ב וילכו גם אחיו ויפלו לפניו אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר היינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה תעלא מאי בצירותיה מאחווה אלא אי איתמר הכי איתמר וישתחו ישראל על ראש המטה אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר תעלא בעידניה סגיד ליה)  אך נתיישב לי הדבר כאשר התבוננתי בדברי רבינו האב''ע שאמר: לא שהשתחוה ליוסף, כי אין ראוי לאב שישתחוה לבן , רק השתחוה לשם.. על כן הביא רש''י מדרש זה כי יש עניין בו האריה מלך החיות ישתחוה גם לנמוך שבהם, וכאן סוכ''ס יוסף הוא שליט. ודומה כי לכך נתכוון הרלב''ג בדבריו והזכיר שכבר החל להיות נוהג בו מנהג כבוד והכרת הטוב כשהתחזק וישב על המטה לכבודו. ורבינו בחיי הביא בפסוק ויחזק ישראל וישב על המטה דברי מדרש שנעלם מהמאספים האחרונים שאמר אילו שר נמוך שלח לנו בגדים הייתי מתחזק לקום לכבודו, יוסף שהרבה עלינו בטובות עאכו''כ. ומכאן שלא מצד הקדושה באה מידת כפיות הטובה שתפשו בו כו''כ מגדולי צדיקי דורנו (שכמה מהם עשו דרכם שלא להודות לאיש גם אם יתן את אשר יתן להם למנהג בל יעבור וקבעו בו מסמרות הבל של רבי'שע העכערע עניינים (ומאלה עזי מצח מאריכי לשון השבים ומכריזים בשחץ טמטום לבבם "יעך בין או מיר זענען.. קיינעם גארנישט שולדיג.." ) בשעה שהם ובניהם מתעשרים על כספיהם של הנתפסים להם וחיים ללא עמל מלאכה כפריצים יורשים ושאנני עולם, אלא שתפסו בתכסיסם הבזוי של מנהיגי הכתות רודפי הממון יהודיות כנוצריות הינדואיסטים וסיינטלוגים ושאר המכות, כמו להגדיש ולהמחיש להנשרכים אחריהם עד כמה שהם עצמם בטוחים בתועלת הנסתרת היקרה מפז שאהנתפסים להם נהנים מהם, בשעה שכל הוויותיהם תוהו ומעלתם הבל ואחיזת עיני נערים וטפשים מאונס או מרצון. ודי בזה //  הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע וְגוֹ' במשמע שאין רע כולל כעניות, כי במ''ר אמר ר"י בר חלפתא קשה הוא הפרנסה כפלים כלידה בלידה כתיב (בראשית ג) בעצב תלדי בנים בפרנסה כתיב (בראשית ג) בעצבון תאכלנה כל ימי חייך ר"א ורבי שמואל בר נחמן רבי אלעזר אמר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום ורבי שמואל בר נחמן אמר וגדולה מן הגאולה שהגאולה ע"י מלאך ופרנסה על ידו של הקב"ה גאולה על ידי מלאך המלאך הגואל אותי ופרנסה ע"י הקדוש ברוך הוא (תהלים קמה) פותח את ידך ומשביע לכל חי רבי יהושע בן לוי אמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר (תהלים קלג) לגוזר ים סוף לגזרים וכתיב תמן (תהלים קלג) נותן לחם לכל בשר.. // ורבינו המלבי''ם אמר "ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבתי". במדרש ר' יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, ריש לקיש אמר לנשיא שהיה מהלך וזקנים לפניו, על דעתיה דר"י אנו צריכים לכבודו על דעתיה דר"ל הוא צריך לכבודנו, ר"ל שיש שני מיני הנהגות שה' מנהיג בהם את עולמו. א] הנהגה הטבעיית, שבה לא יביט על המעשים כי היא הנהגה קבועה תמידית. ב] הנהגה נסיית, שזה תביט על מעשי הדור וצדקתם ואין הקב"ה יכול להשפיע טוב וחסד ע"י הנהגה זו רק בעזר מעשה הצדיקים ולפי אתערותא דלתתא, ויעקב שהיה מקטין א"ע חשב שהנהגת אבותיו היה בענין השגחיי נסיי לפי הכנת מעשיהם, ועז"א "האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו", שבהנהגה זו צריך שהם ילכו לפניו ויכינו הורדת השפע הנסיית עפ"י מעשיהם הטובים, אמנם ההנהגה שנהג ה' עמו חשב שהיא הנהגה לפי דרך הטבע, שבזה אמר "האלהים הרעה אותי מעודי עד היום", שהנהגתו עמי נמשל כרועה הרועה את צאנו שאינו מביט על מעשיהם והכנתם, כן רעה אותי לתת לי פרנסתי כפי דרך הרגיל. ולפ"ז לא פליגי ר' יוחנן ור"ל, רק כל אחד מפרש חלק אחד מן הפסוק, ר"י מפרש מ"ש האלהים הרועה אותי כרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, שעז"א ע"ד דר' יוחנן אנו צריכים לכבודו, כי הנהגה זו יוצאת מכבודו, לא מכבודנו, כי לא יביט בה על הכנת מעשנו רק כרועה עדרו ירעה, ור"ל מפרש מ"ש האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שזה כמשל הנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו שכבוד הנשיא תלוי בהזקנים, כן באברהם ויצחק.. // והנה הגיד לי אדוני מורי מוהרא''מ שליט''א ששאלו לתומו אחד המסובים על שולחנו בפרשת ויחי: הייתכן שכך יפרד אב מבניו כדרך שעשה יעקב בשלשת בני הגדולים שהיה מכה ופוצע בהם בהזכירו עוונותיהם הראשונים, ועוד זו תקרא ברכתו להם, והוא ענה לו לתומו שכאשר מוכיחים לבנים בעלי המזג החזק לעמוד בדברים מבלי שתיחלש דעתם ויפלו ברוחם- אין לך ברכה טובה מזו.. וסימנך בדבריהם ז''ל ביהודה שראהו נסוג לאחוריו הוא פתח לו תיכף בדברי ריצויים. ואני עני הוספתי ואמרתי לו שדבריו הנכוחים נרמזים בפסוק כ''ח איש אשר כברכתו ברך אתם.. כאומר איש כברכת טבעו לקבל הדברים כך סידר לו דבריו בברך אותו, ומלבד זאת חזקה היא על יעקב השלם במעשיו שיחשב דרכיו בבניו לבלתי הכשל באונאת דברים ח''ו. // ונחתם דברינו בספר בראשית בדברי קדשו של רביה''ק בעל הקדושת לוי וזה לשון קדשו: גור אריה יהודה מטרף בני עלית (בראשית מט, ט). פירוש רש"י מתחלה גור ולבסוף אריה. הנה ידוע שעיקר הגלות הוא רק בכדי להעלות הנצוצות שנפלו בקליפה מחטא אדם הראשון וישראל סובלים יסורי הגלות עד בא העת שתכלה כל הרשעה וכשתהיה עלייה להנצוצות הנ"ל אזי בוודאי יהיה הגאולה תיכף ומיד ואז יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לה' הארץ ומלואה ואז יתגדל שמו הגדול כמו שכתוב בישעיה. והנה גם בגלות המר הזה הקדוש ברוך הוא עושה עמנו תמיד ניסים ונפלאות כמאמר ועל נסיך וכו'. ומכל שכן בעת הגאולה אז יהיה ניכר גדולת הבורא ברוך הוא ומכל שכן כשנהיה בארצינו אז יהיה ניכר גדולת הבורא באלף אלפי אלפים רבבות אשר לא יוכל שום בריה לספר. אבל בעת הגלות הזאת יש כמה רשעים אשר נכנס רוח שטות בלבם לפי שרואים שאנו סובלים כמה יסורים אז יש להם מקום להטעות ונמצא בגלות הזה נקרא כביכול גור, וכשתהיה הגאולה אז יקרא אריה. וזה גור אריה יהודה, מתחלה גור ולבסוף אריה, ואימת יקרא אריה כשתהיה עלייה להנצוצות. וזהו מטרף בני עלית. כן יתן השם יתברך שיתעלו אלו הנצוצות במהרה ויבא משיח צדקנו אמן:

סליק פרשת ויחי וסליקא ספר בראשית