למרות דברי המדרש ש"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא וכו'"
– אי"ז המנהג. וטעם הדבר – כדברי הגמ' "הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף
וכו'". כי באמת כל קיום העולם אינו אלא ענין נסי, שבכל רגע מתהווה העולם
מאין ואפס וכו', וזה דבר שמובן בשכל, ומ"מ קבעה התורה שאמירת הלל
(בגלוי) היא רק על נס שנראה חידוש לעיני בשר. אך יש בזה חידוש – ביום
הולדת, שאז "מזלו גובר", דאע"פ שזהו חידוש כח מלמעלה, אבל זהו גם בנוגע
לענינים גשמיים הנראים לעיני בשר, ומנצלים ענין זה בעיקר לעניני תיקון
ותשובה על כל מה שהי' בעבר. ומי לנו גדול מיום ההולדת של י"ג שנה, שאז
נכנסת נפש הקדושה, וזוהי שמחה גדולה כמו שמחת חופה (כמ"ש בזהר), ומ"מ לא
נפטרים ביום זה מאמירת תחנון.
משיחת י"א ניסן ה'תשכ"ב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.