דבר תורה אשר קידש כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א ליום רביעי יט' ניסן התשע"ו

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור"(שמות ט"ו-א').

הנה כשנתבונן בפסוק זה, נמצא שמתחיל בלשון יחיד אז 'ישיר' משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ומסיים בלשון רבים, 'ויאמרו' לאמור, מדוע מתחיל ביחיד ומסיים בויאמרו לאמור, בלשון רבים?

אלא אפשר לבאר ולומר, מובא בתהילים "עמו אנכי בצרה" (תהילים צ"א-ט"ו), בזמן שאדם מישראל בצער, שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (סנהדרין מ"ו). אם כן מתי שיהודי בעגמת נפש ובצרה, הקב"ה עמו אנוכי בצרה, הקב"ה נמצא עם היהודי בצרה ובכאב שהיהודי נמצא, והקב"ה בצער גדול עם כל יהודי בשעת צרתו.

אם כך, בזמן שבני ישראל היו בשיעבוד בארץ מצרים והיו מצטערים צער גדול ביותר, הקב"ה והשכינה היו בצער גדול ביותר גם יחד עם הצער של בני ישראל, וכמו שמובא שבני ישראל נכתב עליהם להיות ארבע מאות שנה בגלות, ובסוף היו מאתיים ועשר שנים, איפה המאה ותשעים שנה, כתוב בספרים הקדושים שהצער של הקב"ה והצער של השכינה השלים עוד מאה תשעים שנה שבני ישראל היו בארץ מצרים.

אם כך על פי זה אפשר לבאר ולומר, כשמשה רבנו עמד בים סוף וראה את הצער של הקב"ה, ששם נפסק על צער של בני ישראל, משה רבנו עמד ואמר שירה על השמחה שהקב"ה נמצא, ולכן עמד ואמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', השירה הייתה על הקב"ה שנעצר הצער שהיה לו על עם ישראל, כי משה רבנו והצדיקים הגדולים את הצער והעגמת נפש שהיה בארץ מצרים, קיבלו את זה באהבה ובשמחה, והשמחה שלהם היותר גדולה ביציאת מצרים הייתה על זה שהקב"ה מפסיק להצטער על הצער על בני ישראל, ולכן אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', הם שרו שירה לה', שהקב"ה הפסיק הצער שלו.

אבל יחד איתם היו גם אנשים פשוטים בעם ישראל, שהצער של עצמם היה חשוב להם מאוד, והיה דבר גדול בשבילם שנגאלו מהצער ולכן הם המשיכו את השירה, ויאמרו לאמר, ויאמרו מלשון רבים, התפללו ושרו והודו גם על עצמם שהפסיק להם הצער, לא רק הצער של הקב"ה שהפסיק אלא גם לעצמם שהפסיק הצער.

וזה מה שהם אומרים "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה", ויהי לי, לי נפסק הצער לי נפסק העגמת נפש, לנו באופן אישי לא רק להקב"ה, וההודיה שלהם באז ישיר הייתה הודיה כלפי עצמם.

אם כך, אז ישיר משה מתחיל בשיר והלל על השמחה של הקב"ה, שנפסק הצער שלו על בני ישראל בארץ מצרים על ידי משה ועל ידי הצדיקים, והמשיך גם מפשוטי עם ישראל שהודו והיללו את הקב"ה שהפסיק הצער הפרטי שלהם.