הרשת תוססת וגועשת. לאן הולכת החרדיות? מה יהיה עם החרדים הישנים? ומה עם החדשים? ופתרונות והצעות ואידיאולוגיות עפים מפה לשם ותלמידי חכמים מתנצחים במלחמתה של תורה וירך מתחדדת בחברתה ותודה לאל – מיום ליום הולכים מחיל אל חיל ומרבים דעה בעולם ושלום במרומיו, אל תקרי בניך אלא בוניך וכו' וכדו' וגו'.
מודה. עבדכם הנאמן גם חטא בכך בעבר, אולי אף חוטא בכך פה ושם עד היום. אבל עכשיו, היום, אני רוצה להציע חזון מעט שונה. להשתחרר מעט מהמצוקה הזהותית המעיקה, מהוויכוחים האינסופיים על כן ולא ואולי וראוי וכן חרדי או לא חרדי ודתי לאומי וחרד"קי ובורגני ומודרני ומתירני ורפורמי וכפרני ושמרני וחברתי וסוציולגי ואידיאולוגי ודתי או קהילתי.. לצאת לחרות.
========
אז ככה, באופן אישי די ברור לי שהחרדים נמצאים במצוקה. אני לא רואה עתיד לחרדיות כמו שהיא וגם אם יישאר גרעין קשה שיצליח לשמור על עצמו, ככל הנראה צפויה בשנים הקרובות נהירה המונית - שלא לומר בריחה – החוצה. אנחנו מתמודדים היום עם הסנוניות הראשונות שעוד מרגישות קשורות בטבורם למיינסטרים החרדי ותוהות בינם לבין עצמם כיצד לחתוך את חבל הטבור, כיצד לשטוף את הדם ולחתל את התינוק. אבל כפי שאני רואה את זה, בשנים הקרובות הזרם יהפוך לשיטפון היסטרי והמאיסה בחרדיות הישנה ובכל מה שמריח 'ממסד' תהיה איומה. הילדים שיפלטו אחרי שהסכר יתמוטט יסרבו לפתוח ספר ועל הבנות אני לא רוצה לחשוב.
אני רואה את זה מגיע ואינני רואה מה יעצור את זה. זו התרחשות בלתי נמנעת.
אבל מהיום הזה אני מפחד. כי את הילדים האלה לא יעניינו חפירות על ההגדרה העצמית של "במה אנחנו בדיוק חרדים ובמה אנחנו חדשים?" הילדים האלו פשוט יבעטו והם יהיו אבודים. כי הם ירגישו כי הונו אותם והשאירו אותם ריקים, לא העניקו להם עתיד ולא כישורים, לא תקווה ולא אידיאלים. הותירו אותם ערומים ויחפים מתוך אשליה כי שומרים עליהם מפני איזה איום, מתוך שכנוע כי הם בעלי שליחות חשובה. אך כשהסכר נפרץ הם פתאום רואים את עצמם, ערומים ודלים, בערים, תלושים, אבודים.
השאלה היא מה עושים?
החברה הישראלית לא כשירה להכיל את הזרם הזה וקל וחומר החברה הדתית לאומית. הפער בין הנערים האלו לחילוניות הוא גדול מידי (ויש לי עדיין מעט אמונה כי גם עמוק מידי) והחברה הדתית לאומית כל כך שברירית שפליטים אחדים מהסוג הזה עלולים למוטט אותה לחלוטין.
כדי להעניק תקווה לנערים האלו, לדור הממשמש ובא, צריך להביא בשורה יהודית חדשה: בשורה בריאה, אמיצה ובעיקר לא מתנצלת. צריך מנהיגות שתגלה סוג כלשהוא של קסם, של חזון. שתביא אמירה מלהיבה על הסיכוי לחיים, ליצירה, למשמעות. בלי להיות כבול כל הזמן לאיזה דין וחשבון יבשושי שצריך להגיש למשגיח בישיבה קטנה, לרב הקהילה בגבעה ממול, לאברך שמגיע לשרפת חמץ עם הכובע והחליפה ושורף את הפלסטלינה של הילד כי מי יודע, כדי שיאשרו שאנחנו עדיין חרדים, עדיין יהודים, עדיין עייפים. בלי ניסוחים פושרים על מתינות וחרדיות פתוחה, שפויה, "נורמלית". הילדים שלנו לא יחפשו חרדיות, לא שפויה ולא מתונה, הם יחפשו חיים ומשמעות ומשהו אמיתי להאמין בו. מנהיגות זהירה של פשרות ותשובות מעורפלות פשוט תאבד אותו.
אז זה נחמד והכל, הדיבורים על מהי בדיוק חרדיות, אבל אם אנחנו רוצים להעניק תקווה לעצמנו ולמנוע את הקטסטרופה מהדור שיבא אחרינו, שכבר עומד ממש מעבר לפינה, מנהיגות כזו חייבת לקום מאתנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.