רשמים מהמסע של המשפיע ר' מענדל ווכטער לציוני הקודש של הבעש"ט ובעל התניא

ההתוועדויות במיז'יבוז, זה אחד הדברים המיוחדים

כך בלי התראה מוקדמת אתה מוצא את עצמך בתוך התוועדות. עם זה בלובי של הבנין המרכזי, או בלובי המלון, בחדר האוכל הראשי, או הצדדי, או גם בפינת קפה
המשקה  זה לא הדבר שחסר כאן, יש אותו בשפע. גם משפיעים או שליחים.

אתה מוצא את עצמך ב 2:00 בלילה אחרי שבת גדושה ומרתקת. יושב ומנסה לעשות סדר בדברים על כל מה ששמעת והפנמת במהלך היום.

הרה"ג המשפיע הרב ועכטר דיבר על זה שההגעה עד לכאן צריכה להשפיע. שמכאן, אתה חוזר אחרת. לא מספיקה האמירה שצריך להשתנות, אלא גם לקבוע כללים בשטח של שינוי מעשי. וזה יכול להיות גם בדברים הכי קטנים ומשם תמיד אפשר להתקדם...

השליח הרב גולדפרב התוועד וסיפר שהרבי אמר יותר מפעם אחת שהוא מקבל את הכח לפעול ולעשות דברים כאלה ואחרים דווקא מהחסידים.
במילים אחרות יש לנו כוחות עצומים לפעול ולעשות דברים שוברי מיתוס...

והוא סיפר:
האדמו'ר הזקן רצה מאוד שיספיקו לסיים את  הדפסת ספר התניא מהדורה קמא לפני יט' כסלו בתקנ"ז.
ולא הצליחו... בפועל ההדפסה הסתיימה והגיעה לאדמו'ר הזקן באמצע חג חנוכה.

בשנת תשמ"א כמה ימים אחדים לפני י"ט כסלו, הרבי ביקש שידפיסו את ספר התניא מהדורה קמא. והוסיף שהוא רוצה שיסיימו את ההדפסה לפני י"ט כסלו. בפועל אנשי ההוצאה לאור עבדו ימים ולילות ללא הפסקה ממש בשביל להספיק להוציא לאור את ההדפסה.

בשבת לפני י"ט כסלו, ממש בכניסת השבת הגיעו הספרים לידיו הקדושות של הרבי...

בשבת הרבי דיבר בהתוועדות: "ש - 200 שנה היה קיטרוג על זה שלא הצליחו להדפיס את התניא בפעם הראשונה לפני י"ט כסלו".

הרבי התבטא: "שאני לא האמנתי שיסיימו את ההדפסה לפני י"ט כסלו, אז למה ביקשתי?! כי האמנתי בכח של החסידים לעשות את זה". (חשוב לציין שמדובר בתניא מהדורה קמא שהודפס פעם אחת בלבד בשנת תקנ"ז והאדמו"ר הזקן רצה מאוד לסיים את ההדפסה לפני י"ט כסלו, בשביל הילולת המגיד)

"יש בנו כוחות עצומים צריך רק לדעת שיש אותם, לגלות אותם ולנצל אותם". סיים השליח את דבריו.

להמשך כנסו כאן:

7:00 בבוקר, יום ראשון

אחרי ברכות השחר וטבילה במקווה, נכנסו לציון הבעל שם טוב. זכיתי ללימוד אישי עם הרה"ג ועכטר בספר צוואת הריב"ש בציון של 'הבעל שם טוב' "זה קטע שתיקח איתך לכל החיים". הרב אמר לי.

את פד'. כתוב: "זה כלל גדול שיהיה לאדם תמיד רק מחשבה אחת... צריך לידע שהכל מן הבורא יתברך ואפילו דבר קל שבקלים שנעשה בעולם הכל הוא בהשגחתו". והקטע החשוב הבא; "ולא יהיה חילוק אצלו בדבר שהיה רוצה, בין שנעשה כרצונו בין שלא נעשה כרצונו, כיוון שהכל מהבורא יתברך, והוא יודע שכן טוב לו."
"ומכח זה לא יקפיד אדם לעולם, לצער על איזה דבר שחישב לעשות ולא עלה בידו מכח לפועל, לפי שהוא יאמין שרצון הבורא הוא להיפך".
במילים אחרות: ניסית ולא הלך, תאמין שכך הקב"ה רצה שיהיה.

ההמשך יבוא בעז"ה.

 - מוצאי שבת קודש מיז'יבוז.

השבת במיז'יבוז זו חוויה רוחנית שפוסט לא תמיד יכול להכיל אותה... ואני רוצה להתחיל דווקא מהסוף.

16:00 בצהריים, שעה ורבע לפני צאת השבת, התיישבנו בבית הכנסת המשוחזר של 'הבעל שם טוב' הקדוש ל'סדר ניגונים'. בבית הכנסת שרר קור מקפיא של 15-
בקושי שיש חימום ואור, (מנסים לשמור על אותנטיות) בחוץ השמים קודרים וחושך מוחלט, עיירה נידחת בערבות העמוקים של אוקראינה.

ואצלנו?!
הרב ועכטר מסביר: "שזה הזמן והמקום שה'בעל שם טוב' ותלמידיו הקדושים היו יושבים. ממש כאן, סביב השולחן הזה ומנגנים ניגונים."

לאט לאט, האווירה מתחממת. עוד ניגון ועוד ניגון... השבת כבר יוצאת ואף אחד לא זז מהספסל. ניגון שקט, ניגון שמח, ניגון דביקות, שרים ורוקדים... ומגיעים לה-ניגון המפורסם בעולם; "ארבע בבות".

מחזה מדהים, כולם מנגנים ועוצמים עיניים. כל אחד מן הסתם מדמיין שהוא יושב ממש ליד ה'בעל שם טוב' ואדמו'ר הזקן...והניגון נמשך ונמשך...

היינו כאן, מאות אנשים. חבדניקים, חסידים ולא חסידים, דתיים וכיפות סרוגות.
ולכולם... יש את המשותף האחד, שזה הבעל שם טוב
כל אחד בתורו מסביר את הקשר שלו ל'בעל שם טוב' ומה הביא אותו לעשות את כל הדרך הארוכה, עד לכאן...

הרב ועכטר מסביר שה'בעל שם טוב' הביא אור חדש לעולם וזה אור המשיח. אור שהוא התחיל ולא היה לפניו. ולכן זה שייך לכל אחד ואחד מעם ישראל, לא משנה מי אתה ומה אתה, יש לך קשר אישי ועמוק ל'בעל שם טוב'.

והרב הוסיף וחידד; "כמו שמשיח שיך לכל יהודי, כך 'הבעל שם טוב' שייך לכל אחד ואחד".

איך אפשר לנצח להאמין ולדבוק במטרה בצפייה שזה ממש כאן?!
הרב הביא סיפור על רבי אליעזר ננאס שישב בכלא בסיביר 20 שנה.

כשיצא שאלו אותו איך הוא שרד 20 שנה בסיביר?
הוא סיפר שהרבי הריי"צ הבטיח לו שהוא יצא משם ויזכה להיגאל משם.

"כל אחד ואחד שידבק בשיטת 'הבעל שם טוב', הלא היא תורת חסידות חב"ד... זכה כבר לטעום מאורו של המשיח".

-ההמשך יבוא-

בבוקר, יום שישי.

זה היה באוויר, הנהג כבר הודיע שעוד כמה קילומטרים בודדים אנחנו מגיעים למיז'יבוז.

התלהבות תופסת את כולם. פתאום מתחיל להתנגן ברקע כך בלי שנשים לב, השיר המפורסם של מורדכי בן דוד; "מיז'יבוז..."

מרגישים את הקדושה. עיירה בטעם של פעם, בתים ישנים, בקושי שיש חשמל ברחובות. אבל, לאף אחד זה לא באמת משנה, כי כאן נמצא הבעל שם טוב מייסד שיטת החסידות.

לאחר טבילה במקווה, עולים להתפלל. במבט חטוף על עשרות האנשים שמתפללים, לא ניראה שמישהו כאן אחרי לילה שלם בדרכים. כולם מלאים רגש, שמחה ותשוקה. הרי אוטוטו נכנסים לבעל שם טוב...

הקדושה שאופפת את האוהל לא נותנת לך לצאת ממנו. אתה מרגיש שהצדיק כאן איתך, מדבר אלייך ומקשיב לכל מה שאגרת אצלך עד בואך אליו...

בדרך למדנו: "שאתה נמצא אצל הצדיק הוא יודע לא רק מה שאתה מדבר אליו, אלא גם מה שאתה חושב באותם רגעים". ממש התחברתי למשפט הזה.

לפתע מישהו זורק לאוויר; "אם אתה לא כאן, לעולם אתה לא תבין..." הוא אמר את מה שאמר ואני תקוע עם המחשבות...

הזמן עובר ועובר ותכף השבת כבר בפתח... אנחנו כבר מתפנים להכניס את 'שבת המלכה'...

ממש ברגעים אלה יצאנו מטבילה ממעיין הבעל שם טוב הקדוש. מים קפואים אך זכים וטהורים.

עכשיו..., אפשר להכניס את השבת!

אגוט שאבס!!!

בבוקר, יום ראשון.

אחרי יומיים מלאים וחוויתיים במיז'יבוז, יצאנו לדרך - לכיוון האדיטש. כמה תחנות בדרך, למלא מצברים ולעלות בסולם הדרגות עד שנגיע לאדמו'ר הזקן.

ביקרנו אצל רבי יעקב יוסף - בעל ה"תולדות" ורבי יהודה ליב - המוכיח.

17:00 אחר הצהריים, הגענו  לאניפולי.

הנה הגשר המפורסם שבו נפגשו רבי יהודה לייב הכהן ורבי זושא מאניפולי. אשר באותו לילה ראו לראשונה את גליונות ספר התניא, ומרוב שמחה הם רקדו על הגשר. כך, באמצע הלילה.

ניסינו לשחזר את הריקוד. הקור היה מקפיא ביותר, הרגליים, הידיים והאוזניים פשוט קפאו ברמה כזאת שלא הרגשנו אותם...! אך על הריקוד לא ויתרנו, רקדנו שם דקות ארוכות.

לאחר עוד נסיעה של כמה דקות, הגענו לאוהל של המגיד ממעזריטש. אוהל קטן מאוד, בקושי 15 מטר מרובע ובתוכו 6 ציונים. ואנחנו?! 50-60 איש שמנסים להידחק ולנצל כל סנטימטר פנוי באוהל.

קוראים פ"נ, מדליקים נר וקוראים פרקי תהילים. כל אחד מכונס בתוך הכתבים שלו. ואז מתחילים לנגן ניגון ועוד ניגון, קוראים את ההסכמות של רבי זושא ורבי יהודה לייב הכהן על התניא.

לאחר שעה תמימה שהיינו שם אותם 50-60 אנשים, אני פשוט מנסה לעכל... איך הצלחנו להכנס למקום כה קטן, כמות כזו גדולה של אנשים?! ועוד למשך שעה...?!

הרצון, החיבור, התשוקה. ובעיקר האמת. אלה, כנראה יכלו לשבור את כל המוסכמות...

ועכשיו 22:30 בלילה ואנחנו מתוועדים כל הדרך לברדיטשוב.

המשך יבוא בעז"ה.