"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו,ג).

פרשת וארא מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

מהו "א-ל ש-ד-י"? אמר הקב"ה: אני הוא שאמרתי לשמים ולארץ 'די'! כשברא המקום את העולם, היה העולם הולך ומתפשט, עד שנאמר לו די. לכך נקרא
א-ל ש-ד-י. ומי שאמר לעולמו די, הוא יאמר לצרות ישראל די (אבות  דרבי נתן לח).
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (י,ג).

בזכות מה זכו האבות הקדושים שהקב"ה נגלה אליהם? בזכות הבטול וההכנעה שלהם. שקיבלו בהכנעה כל מה שעבר עליהם, גם אם זה היה ההיפך ממה שהובטח להם. שהבינו שהם צריכים את הקב"ה כל רגע ורגע ולכן הקדימו תפילה ובקשה לפני כל דבר ואחרי כל דבר – תודה והודאה. ה' רוצה הכנעה. ה' רוצה שנגיע להבנה שהכל זה הוא ואין בלתו כלום. שהכל זה איך שה' רוצה, לא איך שאנחנו רוצים. כל דקה אדם צריך להגיד לעצמו: "יש מנהיג לבירה. עכשיו זה מה שקורה לי? יש מנהיג לבירה. זה מה שלימדו אותנו האבות הקדושים, בכל מה שעבר עליהם הם לא התבלבלו, הם לא אמרו עשו לי, זרקו אותי, כל דקה הם ניסו להתחבר ל- יש מנהיג לבירה.
לא את הכל ניתן להבין. "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י ושמי ה' לא נודעתי להם". יש גם את ה"לא נודעתי להם".האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה של ה' אליהם כמו זו שזכה לה משה ובכל זאת לא היו להם שאלות. בעיניים עצומות הם צעדו אחרי קול ה'. הם היו מרכבה לשכינה. מה זה להיות מרכבה? זה לבטל את עצמך לגמרי, להגיע לביטול מוחלט של היישות. הם לא קיימים, הם כלום, הם רק מרכבה. כל מה שהם עושים זה מה שה' מראה להם לעשות. אין להם רצון משל עצמם, אין להם מחשבות משל עצמם, כל מה שהם עושים זה להיות מרכבה, מרכבה לקדושה, הם זכו להיות הגלגלים שמסיעים את המרכבה. אבל מי שמכוון את המרכבה זה לא הם, זה הרוכב. 

להמשך כנסו כאן:

צריך ללמוד מהאבות הקדושים איך לבטל את עצמנו. כי אנחנו צריכים לעשות כל כך הרב דברים, צריכים את זה ואת זה ואת זה, אבל בעצם מה שצריך זה לשכוח מעצמנו, הרצונות שלנו צריכים להיות הרצונות של ה'. לבדוק כל הזמן האם הרצונות שלנו מתאימים לרצון האלוקי. לחפש כל הזמן רמזים ואיתותים איך לעשות את רצון ה'. לזרוק את השכל ולעשות רצון ה'. כמו אברהם אבינו שעשה כל כך הרבה חסד, ופתאום אומר לו ה': תשמע בקול שרה וגרש את ישמעאל כי הוא יכול להזיק לחינוך של יצחק. קודם כל החינוך של הילד. לפני החסד.
היתה לו כזו בושה לאברהם אבינו, הוא אמר: אני לא יכול לצאת לרחוב מרוב בושה, אנשים יעזבו אותי, כל התלמידים שלי, כל מי שהולך בדרכי, כולם יכפרו בי, גמרנו עם כל העבודה שלי. כי אני לימדתי אותם להיות בעלי חסד, להתייחס בסבלנות עד שגם הבן הלא מוצלח יאמין בה', עד שגם הוא יזכה להרגיש את ה', ללכת עם הבן הזה לאט לאט ולא לרדוף אותו. ועכשיו אני צריך לזרוק את הבן שלי מהבית.
קודם, כל העבודה של קירוב אנשים לה' הלכה לי כי עזבתי את חרן ואת כל הנפשות שעשיתי שם. עכשיו כל עבודת החסד שלי תלך. יגידו: האדם הזה השתגע? זורק את הבן שלו? יוצא חלציו? הוא רק ילד בן 16! מי יודע מה יהיה בעתיד. אולי ישתנה עוד. אבל בנסיון אין שכל. כל הנסיון פירושו לוותר על השכל.
ואם זה לא מספיק, בא הנסיון השלישי, הנסיון בעבודה. מה זה הנסיון בעבודה? אברהם אבינו הנחיל לכל הדורות שהיו עובדים עבודה זרה, ושוחטים את הילדים שלהם, את המסר הבא: תפסיקו! תפסיקו עם כל זה! תתפללו לה', תתפללו, מה זה לעשות כאלה דברים, מה זה להקריב אנשים חיים. ופתאום ה' אומר לו: תקריב את בנך! הרי זה סותר את כל מה שאמרתי להם. והוא משליך את השכל ועושה מה שה' אומר לו.

הקב"ה ברא עולם כדי שהכבוד שלו יתגלה פה למטה, שבתוך עולם של אנשים שיש להם בחירה, והם יכולים כל רגע להתבלבל, ויכולים כל רגע לשכוח מהתכלית של הבריאה, וכל הזמן להתעסק עם הרצונות האישיים שלהם, כי זה המציאות של האדם, שהוא בתוך גוף ויש לו כל מיני שאיפות ומחשבות ורצונות ואפילו את רצון ה' הוא מתרגם לפי רצונותיו. אבל כשאדם מתחזק לעשות את רצון ה' ומתגבר על רצונותיו ותאוותיו, זה כזה דבר גדול ועצום אצל הקב"ה שלא יתואר בכלל. רבונו של עולם, זכה אותנו לעשות כל דבר כרצונך. שנזכה להיות מתמידים, משקיעים, כאלה שכשהם נופלים הם קמים ומתחילים מחדש כי אנחנו יודעים אבא שאצלך העיקר זה ההתמדה והנחישות. יותר מההצלחה.

כשעושים את המצוות מתוך כוונה לעשות את רצון ה', יש אז במצוות טעם נעלה ומשובח יותר, איכותי יותר. גמילות חסדים למשל. גם אצל הגויים יש גמילות חסדים אך הם לא מתכוונים אלא לטובתם, לתועלתם, "חסד לאומים חטאת". כשמשהו כבר לא מתאים להם, הרי האוהב הכי גדול יכול  להפוך בן רגע לשונא הכי גדול, לחיית טרף ממש.
יהודי עושה צדקה וחסד, צריך שיעשה לא רק מצד הרחמנות שבו, אלא דווקא מצד ציווי הבורא. רק זאת נקראת צדקה אמיתית.
ר' משה מקאברין זצ"ל, בהיותו בן שבע, היה אז רעב גדול בכל מדינות ליטא ואמו שהיתה צדקת, נהגה להאכיל את העניים שעברו בכפר בחיפושם אחר מזון. פעם לא הספיק לכולם והיו שם עניים עזי פנים שהחלו לחרף אותה ולקללה בקללות נמרצות. זה כל כך הכאיב לה שהחלה לבכות. אמר לה בנה הקטן משה:  אמי, אל תראי מדבריהם, ואדרבא, אף אם יקללוך, את תעשי את שלך ואז תיעשה המצווה כהלכתה ובשלמות למען מצוותו יתברך. אם היו משבחים ומברכים אותך, לא היה באפשרותך לקיים את המצווה בשלמות למען ה' יתברך.

כשאדם, כל החיות שלו היא רק מהדמיון והציפיה שהוא יהיה משהו, אז המציאות שוב ושוב טופחת לו על הפנים ומוכיחה לו שהוא כלום, והאדם לא מבין למה הכל מתהפך לו והוא שוב נוחל אכזבה, וגם כשהוא מצליח, זה אף פעם לא כמו שהוא דמיין וכל שכן כשלא הולך לו בכלל, אז הוא לגמרי מדוכא. כל זה כי הוא מחפש חיות מהגאווה, מהדמיון שהוא משהו. אך מי שחי לכתחילה את המציאות שהוא אפס, ושאין עוד מלבדו יתברך, אז הוא תמיד מלא חיות, ושמחה, כי הוא מחובר עם בורא עולם.
אדם שזוכר כל הזמן את החסרונות שלו, הוא לא מתגאה, כי הוא זוכר תמיד שהוא עלול לחטוא, החטא רובץ לפתחו מבוקר עד ערב, ואז הוא תמיד מדבר עם ה' וה' עוזר לו.
מורנו הרב אליעזר ברלנד שליט"א: " עיקר הגדולה של האדם זה שפלות וענווה, כמה שאדם יותר בשפלות, יותר בענווה, אז ככה הוא יזכה לתחיית המתים, לחיים ניצחיים.
כמה שמשפילים את האדם, כמה שמבזים אותו, הוא צריך לשמוח בזה. כי על ידי הביזיון בא כזה אור גדול לאדם שלא יבוא על ידי שום מצוה שבעולם. הבזיון הופך את האדם ל"אין", ועל ידי זוכה האדם לכזה אור אלוקי, כזה אור גדול, אור אין סוף.
יש דרגה שמבזים אדם והוא שותק, הוא לא עונה. אבל יש דרגה כשמבזים אותו, ומשפילים אותו, והוא כל היום שמח, שר ורוקד, מקבל את העלבונות בשמחה, באהבה בשירים. כל בזיון זה משחה לפצעים, רפואה לפצעים, כשמבזים אותו הוא מרגיש שמורחים לו משחה לפצעים שלו, כל בזיון זה רפואה למחלות שלא, כל בזיון זה מים טהורים – "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'". אדם מקבל בזיון אחד זה מליון הצלחות, אחרי הבזיון לא נגמרות ההצלחות, לא נפסק השפע, יוסף, אחרי שמכרו אותו וביזו הוא נהיה משביר לכל עם הארץ, כל השפע עבר דרכו. כמה שאדם מקבל יותר בזיונות יש לו יותר שפע ויותר הצלחה. אדם מקבל בזיון, באותו רגע הוא קיבל מליון דולר".]
(עד כאן מורנו הרב).

ענוותן, הוא לא מפסיק להודות לה'. מסופר על החפץ חיים שהיה רגיל על משכבו בלילות להודות לה' על כל הטובות שגמל איתו, וכך היה הולך ומונה את כל חסדי ה' שהיטיב עמו היום ובכל יום מימי חייו, שעזר לו ביתמותו לשאת את השכול והיתמות, וסייע בידו ללמוד תורה ולחבר ספרים, וכן שנתן לו חתנים טובים מופלגים בתורה ויראת שמים ועוד ועוד.
הענווה היא המקור והשורש של כל דבר שבקדושה, שורש כל המידות הטובות. ענוותן בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, ויותר קדושים ממנו, ויותר נבונים ממנו. כל יהודי בעיניו הוא הכי נפלא, כל יהודי הכי צדיק. אדם שחי בענווה ושפלות, אדם שלא מחזיק מעצמו יותר מדי, יכול להתייחס אל השני בעדינות, בנועם, הוא אוהב את הבריות.
כל גאווה מביאה לבסוף את ה"מגיע לי". אדם מתגאה, הוא מרגיש שהוא חשוב, התוצאה זה "מגיע לי". וכשהוא לא מקבל מה ש"מגיע לו", אז הוא נפגע, אז הוא קצת ברוגז. מה זה שפלות? אדם לא חושב שמגיע לו משהו. לא חושב שמגיע לו כזה יחס, כזה כבוד, אדם צריך להגיד, כל הזמן – לא מגיע לי כלום, אני לא יותר טוב מאחרים. הוא צריך לדבר לעצמו: מה אתה מחשיב את עצמך, מה אתה בכלל מתגאה על אחרים, מי יודע איזה מן קשיים יש להם שהם מתגברים עליהם. אדם כל הזמן צריך לעצור ולהתבונן, לזהות את המחשבות של הגדלות, להודות בהם, להלחם בהם. אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מגאווה. "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" – נאמר על הגאווה. וכשאדם חי בענווה, כשהוא מרכין ראש בהכנעה, ה' אתו.

החיבור עם ה' זה התענוג שביהדות. הקשר האישי הזה, החם, הפשוט. אדם מחובר עם ה', הוא מחובר עם הטוב של העולם, עם האור של העולם, עם המתיקות של העולם.
בכל יהודי יש נקודה עצומה כזאת, נקודה אלוקית כזאת, שהיא אין סוף, שהקב"ה לא יכול לוותר עליה. צריך לחפור ולחפור עד שמתחברים אליה, אל החלק אלוק ממעל שנמצא בתוך כל אחד מאתנו.
כל החיים שלנו נעים סביב ה'. זה בכלל לא חשוב אם קיבלתי מה שביקשתי או לא קיבלתי, אם נתנו לי או לא נתנו לי, אם זכיתי או לא זכיתי, עצם הקשר עם האלוקים הוא הזכיה. אדם מחובר אל ה' ויש לו קשר עם ה' אז הוא קיבל הכל.
הקשר בין עם ישראל לקב"ה זה קשר של אהבה. מי התחיל את העם היהודי? אברהם אבינו. עמוד החסד והאהבה. הוא קיבל כזו אהבה למשהו עליון ונשגב, והוא הוריש לנו את הרגש הזה, הרגש הכי חזק שיכול יהודי להרגיש שמכוחו הוא יכול לוותר גם על חייו.
כל היהדות זה אהבה.
בארבע לשונות מבטיח לנו בורא בפרשה זו שהוא יגאל אותנו, שהוא לא ישכח אותנו: והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, והבאתי אתכם. אבא לא יכול להתנתק מילדיו. גם אם נפלו לאן שנפלו. זה בטבע. אין כאן אפילו בחירה. אבא יהפוך את העולם בשביל הילדים שלו.
התפקיד שלנו זה כל הזמן לחזק את הקשר. איך? ע"י חשבון נפש, ע"י התבוננות בעצמנו. חשבון נפש עושים בעיקר בהתבודדות, אך לא רק. יש עוד הרבה רגעים של חשבון נפש במשך היום. פתאום קולטים שלא התייחסנו מפסיק יפה לשני ואנחנו ממהרים לתקן. הרמנו את הקול ומי יודע  מה זה עשה לשני וממהרים להתנצל. רגע רגע אנחנו עושים משפט ובכלל לא מודעים לזה שאנחנו שופטים. והעיקר של עבודת ההתבוננות, עיקרו של חשבון הנפש הוא בנקודה של ביטול היישות. שאדם לא יחזיק טובה לעצמו. שלא תהיה לו שום גאווה ממה שהוא עושה. אני ברוך השם הצלחתי ואני ברוך השם מסודר ואני ברוך השם הכל דופק אצלי ואפילו שהוא אומר ברוך השם, הוא אומר את המילה אני ואני ואני. במקום להיות סתום באני, תהיה כמו דוד המלך שאמר – "ליבי חלל בקירבי". אצלי זה לא סתום. אצלי יש מקום בלב להקב"ה.

והעיקר מה שמחזק את הקשר עם ה' זו השמחה. שמחה היא האבן בוחן של העבודה הפנימית שלנו.
משה הגיע ודיבר על גאולה מתוך שמחה, מתוך שירים וניגונים, מתוך דבקות בה' אך עם ישראל היה כבר מיואש, קצר רוח, חסר סבלנות, לא האמינו שאפשר, "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (י,ט). זאת הגלות האמיתית. גלות הנפש של כל אחד מאתנו כשהוא לא מרגיש את ה', כשהוא לא זוכה להתחברות הזו. יש זמנים שאנחנו כן מרגישים.
זמנים שיוקדת בתוכנו חמימות פנימית, זמנים  שבהם אנו חשים איך יד ההשגחה אוחזת בידנו ומוליכה אותנו במבוך של החיים. זאת כבר הגאולה. גאולה וגלות, תקופות שונות בחיי הנפש. הנסיון של יהודי זה להיות בשמחה תמיד, זה עיקר הנסיון. כי על כל אחד ואחד חייב שיעברו עליו נסיונות, ירידות ועליות, עד סוף החיים, ככה ה' ברא את העולם. בצורה כזו שיהיה פה חושך, ומתוך החושך מחפשים את האור. וככל שיש יותר חושך, אז ה' מרחם ומוריד יותר אור. לא בגלל הזכויות שלנו, בגלל הרחמים שלו יתברך.
ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה, בזמן הנסיון, שצריך להאמין שהוא יצא מהירידה, שהירידה הזו עוד תהפוך לעליה נפלאה ויזכה להתקרב עוד קצת אל ה'.