מיליון אשמים, נרדף אחד
ההורים, הישיבה, המחנך וההנהלה במרדף אחר האשם. מי מחפש את הילד?
הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א
500 מיליון אירופים מצפים מ־300 מיליון אמריקאים שיגנו עליהם מפני 120 מיליון רוסים שאינם מצליחים לנצח 40 מיליון אוקראינים, ובזמן הזה הם אפילו לא תופסים שהם נכבשים על ידי 2 מיליארד מוסלמים שטענים שהם נרדפים על ידי 9 מיליון ישראלים שטענים שהם נסחטים על ידי מיליון חרדים שטענים שהם נרדפים על ידי יועמ"ש־שית אחת...
ואצלנו? אותו סרט
ואצלנו בעולם החינוך התמונה לא פחות משעשעת: ההורים מאשימים את הישיבה, הישיבה מאשימה את הבית, הבית מאשים את הרחוב, הרחוב מאשים את האינטרנט. המחנך מאשים את ההורים שלא משתפים פעולה, ההורים מאשימים את המחנך שלא מבין את הילד, וההנהלה מאשימה את כולם שלא נותנים לה לעבוד.
כולם צודקים, כולם מסבירים, כולם נעלבים, כולם מרגישים נרדפים, ורק הילד, שבגללו כל המערכת הזאת קיימת, נשאר באמצע, מחכה שמישהו יפסיק לחפש אשמים ויתחיל לחפש אותו.
כתב האישום
ההורים אומרים: אילו הישיבה הייתה מתייחסת, הילד היה פורח. הישיבה משיבה: אילו הבית היה מציב גבולות, היינו מצליחים. הבית טוען: אילו הרחוב לא היה מקלקל, לא היינו מגיעים לכאן. הרחוב, כמובן, אינו מגיע לאסיפת ההורים, אבל האינטרנט כבר קיבל כתב אישום מפורט.
וכשמגיעים למחנך, גם לו יש רשימה. אין לו מספיק שעות, אין לו מספיק גיבוי, הכיתה גדולה, ההורים מתערבים, ההנהלה לוחצת, והילד מורכב. ייתכן שכל הטענות נכונות. לפעמים הן אפילו נכונות מאוד. מחנכים עובדים בתנאים לא פשוטים, הורים מתמודדים עם עומסים, מנהלים נדרשים להחזיק מערכת שלמה, וישיבות נאלצות לקבל החלטות קשות. אין כאן צורך לחלק ציונים למבוגרים או להעמיד פנים שהכול פשוט.
הילד שהפך לנושא לדיון
אבל בתוך כל ההסברים האלה מתרחשת תופעה מוזרה: הילד הופך מנושא החינוך לנושא הדיון. מדברים עליו, מנתחים אותו, מתווכחים עליו, מעבירים עליו מידע, ולעיתים אפילו מקיימים ישיבות ארוכות בעניינו. וכולם ממשיכים לדבר בשמו בקול. רק דבר אחד חסר: מישהו שישב איתו באמת, יקשיב בלי למהר להגן על עצמו, ישאל מה קשה לו, מה הוא צריך, ומה אפשר לעשות מחר בבוקר.
אפשר לקיים דיון שלם בשאלה מי התחיל, אפשר לשלוח מכתבים, להציג סיכומים, לצטט שיחות, ולהוכיח שהצד השני לא עמד בהתחייבויותיו. אפשר גם לנצח בוויכוח. אלא שילד אינו משתתף מפני שמישהו ניצח באספת צוות. הוא אינו חוזר לכיתה מפני שהורה הודה בטעות, ואינו מוצא אמון מפני שהמנהל ניסח מכתב משכנע. הוא זקוק לקשר, לעקביות, למבוגר שרואה בו אדם ולא תקלה מערכתית.
והאחרונה היא שכל אחד מהצדדים באמת רוצה בטובתו. ההורים רוצים ילד שמח ומצליח; המחנך רוצה כיתה מתפקדת ותלמיד שמתקדם; ההנהלה רוצה מוסד יציב; והישיבה רוצה להעניק חינוך. אלא שרצון טוב אינו מספיק כשהוא נתקע מאחורי חומות של עלבון, חשדנות והתגוננות. לפעמים כל צד מחכה שהאחר יעשה את הצעד הראשון, ובינתיים הזמן עושה את שלו.
השעון של הילד לא עוצר
ילד אינו יכול להמתין עד שהמבוגרים יגיעו להסכמה על חלוקת האחריות. שנות הילדות אינן מוקפאות בזמן שמתנהלת התכתבות בין ההורים להנהלה. כל יום שבו הוא מרגיש שאינו רצוי, שאינו מובן או שהוא רק בעיה שצריך להעביר הלאה, עלול להעמיק את המרחק. וככל שהמרחק גדל, כך נעשה קשה יותר לכל צד להוכיח שהצד האחר נכשל.
אולי הגיע הזמן להחליף שאלה. במקום לשאול מי אשם, לשאול מי מוכן לקחת אחריות על הצעד הבא. לא אחריות משפטית, לא הצהרה חגיגית ולא עוד ועדה. טלפון אחד, פגישה אחת, שיחה כנה, שינוי קטן בדרך שבה מקבלים את הילד בבוקר. לא תמיד אפשר לפתור הכול, אבל תמיד אפשר להפסיק להוסיף עוד קור.
השורה התחתונה
כי בסופו של דבר, חינוך אינו בית דין שבו הורים, מחנכים והנהלה נאבקים מי יצא זכאי. אין כאן תובע ואין נתבע. יש ילד אחד, ושותפות זאת אמורה להעמיד אותו במרכז. גם כשלא מסכימים, גם כשכועסים, וגם כשלכל אחד יש סיבות טובות להיפגע.
וכשכולם עסוקים להוכיח שהם לא אשמים, כדאי לזכור מי משלם את החשבון. לא ההורה שאמר את המילה האחרונה בטלפון, לא המחנך שיצא צודק, ולא המנהל שכתב את המכתב בפרוטוקול מסודר. הצדק שלכם נשמר בתיק. הילד נשאר עם התוצאה.
בעוד עשרים שנה אף אחד לא יזכור מי צדק באסיפת ההיא. הילד יזכור רק דבר אחד: אם היה שם מישהו בשבילו.
מיליון אשמים, נרדף אחד. ואם לא נשים לב, גם שבור אחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.