משא ומתן – כן, פשרה על יסודות התורה – לא

 

משא ומתן – כן, פשרה על יסודות התורה – לא

פרשת חיי שרה מלמדת אותנו מה מוטל על כל דור לשמור ולהעביר לדור הבא

מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

אחד היסודות שעליהם עומד קיומו של עם ישראל הוא ההמשכיות. דור אחר דור, מאב לבן ומרב לתלמיד, עוברת אלינו אותה תורה, אותה אמונה ואותה דרך חיים שהנחילו לנו אבותינו. אין אנו מתחילים את דרכנו מחדש בכל דור, ואין אנו רשאים לראות בתורה דרך חיים שהייתה יפה לשעתה, אך כביכול אינה מתאימה למציאות המשתנה.

העולם משתנה, התנאים משתנים והניסיונות העומדים בפני כל דור שונים מקודמיהם. אולם יסודות התורה אינם משתנים. מה שהיה נכון ונצחי בדורם של אברהם, יצחק ויעקב, נכון ונצחי גם בדורנו.

פרשת חיי שרה מעמידה בפנינו שלושה יסודות גדולים הנוגעים להמשכיות עם ישראל: עמידתו של אברהם אבינו על הבטחת הקב"ה, המשכיות הברית אצל יצחק אבינו, והעברת דרכה של שרה אמנו אל רבקה. שלושת המאורעות הללו מלמדים אותנו מהי האחריות המוטלת על כל דור.

חז"ל קבעו את הכלל: ״מעשה אבות סימן לבנים״. מעשיהם של אבותינו אינם רק סיפורים על מה שהיה. הם מלמדים אותנו כיצד עלינו לחיות, על מה עלינו לעמוד ומה מוטל עלינו לשמור ולהעביר לבנינו ולבני בנינו.

לאחר פטירת שרה אמנו פונה אברהם אבינו אל בני חת בבקשה לרכוש מקום קבורה עבורה. בדבריו אליהם הוא אומר:

״גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם״ [בראשית כ"ג, ד']

רש"י מביא את דברי חז"ל ומבאר שאברהם אמר להם: אם תרצו, הריני גר ביניכם; ואם לאו, הריני תושב ואטלנה מן הדין, שהרי הקב"ה אמר לי: ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״.

אברהם אבינו ידע היטב מהו מקור זכותו על הארץ. לא הסכמתם של בני חת היא שהעניקה לו את הקשר לארץ ישראל, ולא רצונם הטוב הוא שקבע את זכותו. זכות זו נבעה מהבטחת הקב"ה.

אולם כאן מתגלה יסוד נוסף. אברהם אבינו אינו מסתפק בידיעת ההבטחה. הוא פועל כדי לרכוש את מערת המכפלה, מנהל משא ומתן עם עפרון ומשלם ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. התורה מאריכה בתיאור המשא ומתן ובפרטי הקניין, כדי להראות לנו עד כמה הקפיד אברהם שהקניין יהיה ברור ושלם.

לכאורה, אם הקב"ה כבר הבטיח את הארץ לאברהם ולזרעו, מדוע היה צורך בכל המשא ומתן הזה?

אלא שאברהם אבינו מלמד אותנו כי אמונה בהבטחת הקב"ה אינה פוטרת את האדם מן החובה לעשות את המוטל עליו. אדרבה, דווקא מתוך אמונתו השלמה בהבטחה הוא פועל כדי לבסס את אחיזתו בארץ. ההבטחה האלוקית אינה באה במקום האחריות המעשית, אלא מעניקה לה את יסודה.

מערת המכפלה הייתה הקניין הראשון של אחוזת קבר בארץ ישראל. לא הייתה זו רק רכישת מקום קבורה לשרה אמנו, אלא מעשה בעל משמעות לדורות. אברהם אבינו עמד על זכותו ולא ויתר על היסוד שעליו נבנה הקשר שבין עם ישראל לארצו.

אולם יש כאן גם לימוד הנוגע להתנהלותו של אדם העומד על עקרונותיו. אברהם אבינו ידע לנהל משא ומתן. הוא ידע לדבר עם בני חת, להידבר עם עפרון ולפעול להשגת מטרתו. הוא לא נמנע מלנהל שיחה ולא ראה בכל משא ומתן פגיעה בעקרונותיו. אבל הוא ידע היטב מהי מטרתו ועל מה אינו מוכן לוותר.

הבחנה זו חשובה במיוחד גם בחיי הציבור. בכל דור יש צורך במשא ומתן, בדיונים ובהשגת הסכמות. לעיתים יש מטרות ציבוריות חשובות שיש לפעול להשגתן, ויש מקום לחפש דרכים שיביאו תועלת לציבור התורה ולכלל ישראל. אולם דווקא בשעה שמבקשים להשיג הישגים חשובים, אסור לשכוח היכן עובר הגבול שאין לעבור אותו.

אפשר לנהל משא ומתן על עניינים מעשיים, אך אין להפוך את יסודות התורה לנושא למשא ומתן. התורה, קיום המצוות והמשך קיומו של עולם התורה אינם סעיפים שאפשר להחליף תמורת הישג ציבורי או מדיני.

יש להיזהר במיוחד כאשר השגת תועלת מסוימת כרוכה בהישענות על גורמים שתפיסת עולמם רחוקה מיסודות התורה ומדרך ישראל סבא. אין די לבחון מה אפשר לקבל היום ומה ניתן להשיג מחר. יש לבחון גם מה עלול להיות המחיר הרוחני של אותה הסכמה, ומה יהיו השלכותיה על הדורות הבאים.

לפעמים נדמה כי ויתור מסוים יאפשר להשיג דבר חשוב יותר. אולי יתקבל יתרון ציבורי, אולי תושג הקלה בעניינים מסוימים ואולי ייפתחו דרכים להישגים נוספים. אולם לא כל הישג הוא רווח, ולא כל הסכמה היא הצלחה. אם בדרך להשגת תועלת זמנית נחלשת הנאמנות ליסודות התורה, הרי שהרווח של היום עלול להפוך להפסד של מחר.

אחריותם של העומדים בראש הציבור אינה נמדדת רק במה שהצליחו להשיג, אלא גם במה שלא הסכימו לוותר עליו. יש דברים שאפשר לדון בפרטיהם, אך לעולם אין להתפשר על עצם יסודותיהם. את דרך התורה אין משנים כדי לזכות בהסכמה, ואין מחליפים נאמנות של דורות ביתרון של שעה.

בהמשך הפרשה אנו מוצאים יסוד נוסף, הנוגע לעצם המשכיותו של עם ישראל.

לאחר פטירת אברהם אבינו נאמר:

״וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו״ [בראשית כ"ה, ט']

רש"י מעיר שהתורה הקדימה את יצחק לישמעאל, אף שישמעאל היה הבכור, ומביא את דברי חז"ל שעשה ישמעאל תשובה והניח ליצחק ללכת לפניו.

שני בנים היו לאברהם אבינו, אך המשכיות הברית שהקב"ה כרת עמו נמסרה ליצחק. הקב"ה אמר לאברהם: ״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״. לא עצם הייחוס המשפחתי הוא שקבע את המשך הברית, אלא הבחירה האלוקית ביצחק אבינו.

יש כאן לימוד עמוק. עם ישראל אינו רק משפחה הממשיכה את זכרם של אבותיה. הוא עם הנושא ברית ותורה. אין די בכך שאנו יודעים מי היו אבותינו ומה הייתה דרכם. מוטלת עלינו החובה להמשיך את דרכם בפועל.

התורה אינה מנהג שהתקבל במשך הדורות ואפשר לשנותו בהתאם לרוח התקופה. היא תורת ה', שניתנה לנו ונשארת אמת ונצחית בכל דור ודור.

אין פירוש הדבר שאין מקום לשיקול דעת בהתמודדות עם שאלות חדשות. כל דור מתמודד עם מצבים שלא היו מוכרים לדורות הקודמים, ויש צורך בתלמידי חכמים שיבררו את ההלכה ויורו כיצד לנהוג בכל מצב. אולם יש הבדל ברור בין בירור הדרך הנכונה לקיום התורה במציאות חדשה לבין שינוי יסודות התורה כדי להתאימם לרוח הזמן.

אין לנו רשות לוותר על עקרונות התורה מפני שלעתים נדמה לנו שהדבר יביא תועלת, יקל עלינו או יעניק לנו יתרון מסוים.

ואת היסוד העמוק ביותר של המשכיות הדורות אנו מוצאים בתיאור חזרתה של הברכה לאוהלה של שרה אמנו.

לאחר פטירת שרה שולח אברהם את אליעזר למצוא אישה ליצחק. כאשר רבקה מגיעה, נאמר:

״וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ... וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ״ [בראשית כ"ד, ס"ז]

רש"י מביא את דברי חז"ל ומפרט את שלוש הברכות שהיו מצויות באוהלה של שרה: נר דולק מערב שבת לערב שבת, ברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האוהל. כאשר נכנסה רבקה לאוהל, חזרו אותן ברכות.

יש כאן גילוי נפלא של המשכיות. שרה אמנו הסתלקה מן העולם, אך הבית שבנתה ודרכה המיוחדת לא נעלמו. רבקה נכנסה לאותו אוהל והמשיכה את הדרך. הברכות שחיו באוהלה של שרה חזרו והופיעו באוהלה של רבקה.

יצחק אבינו מצא נחמה בכך שדרכה של אמו ממשיכה להתקיים. לא רק זכרה של שרה נשאר, אלא גם אורח חייה, קדושת ביתה והברכה שהייתה שרויה בו.

מכאן אנו למדים מהי המשמעות האמיתית של מסירת התורה מדור לדור. אין די בכך שנלמד את ילדינו מה כתוב בספרים. עלינו להכניס את התורה לתוך חיי הבית, עד שתהיה חלק בלתי נפרד מכל מעשינו.

הבית היהודי אינו נבנה רק מקירות ומריהוט. יסודו בתורה, ביראת שמים, בקדושת השבת ובחינוך הילדים. בבית לומד הילד לראשונה מהי תפילה, מהי אמונה, מהי שבת ומה פירושם של חיים יהודיים על פי התורה.

שלוש הברכות הללו מלמדות אותנו כי קדושת הבית אינה מתבטאת רק בשעות שבהן האדם יושב ולומד תורה. היא צריכה ללוות אותו בכל תחומי החיים.

וזוהי אחריות המוטלת על כל אחד מאתנו.

בחור ישיבה צריך לשאול את עצמו: האם אני מנצל את שנותיי בישיבה כדי לבנות את עולמי הרוחני? האם אני קובע לעצמי סדרי לימוד ועומד בהם? האם אני מבין שהתורה אינה רק מה שאני לומד בין כותלי הישיבה, אלא היא הדרך שבה עליי לנהל את כל חיי?

הורים צריכים לשאול את עצמם: איזה בית אנו בונים לילדינו? האם הם רואים אצלנו קביעות לתורה, תפילה, הקפדה על המצוות ומידות טובות? האם השבת היא באמת מרכז הבית? האם הם רואים שהתורה עומדת בראש סדר העדיפויות שלנו?

אין די בכך שנאמר לילדינו שהתורה חשובה. הם צריכים לראות זאת בחיי היום־יום. הם צריכים לראות שאנו עומדים על עקרונותינו גם כאשר הדבר אינו נוח, שאיננו מחפשים קיצורי דרך ושאיננו מוותרים על קיום המצוות כדי להשיג נוחות או יתרון חולף.

כך נבנה בית של תורה. כך נמשכת דרכה של שרה אמנו. וכך מעבירים את דרך האבות לדור הבא.

המשכיות הדורות אינה מתרחשת מאליה. היא דורשת מאמץ, עמל והקפדה בכל יום מחדש. היא נבנית בדף הגמרא שנלמד, בתפילה הנאמרת בכוונה, בשבת הנשמרת כהלכתה, במצווה המקוימת בהידור ובמידות הטובות שהילדים רואים בבית.

אנו חיים בתקופה שבה נשמעות שאלות רבות על זהותו של עם ישראל ועל דרכו. יש המבקשים להפריד בין העם לבין התורה, בין הקשר לארץ ישראל לבין הברית שכרת הקב"ה עם אבותינו, ובין החיים היהודיים לבין קיום התורה והמצוות.

דווקא בשעה זו עלינו להתחזק בידיעה כי אין קיומנו נשען על כוחנו בלבד. דוד המלך אומר:

״הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״ [תהילים קכ"א, ד']

אנו מאמינים בהשגחת הקב"ה ובשמירתו על עמו. אולם אמונה זו מחייבת אותנו גם למלא את חובתנו. עלינו להרבות בלימוד התורה, להקפיד על קיום המצוות, לחזק את בתי ישראל ולגדל דורות של יהודים הנאמנים לתורה ולדרך אבותינו.

שלושת המאורעות שבפרשתנו משלימים זה את זה. אברהם אבינו מלמד אותנו לעמוד על היסודות שהקב"ה הניח לנו ולא לוותר עליהם. יצחק אבינו מלמד אותנו כי הברית נמשכת בדרך שהקב"ה קבע. רבקה אמנו מלמדת אותנו כיצד המשכיות זו מתגשמת בתוך הבית היהודי, כאשר הדור הבא מקבל את דרך קודמיו וממשיך אותה בחייו.

זוהי גם חובתנו.

אין אנו נדרשים לחיות את חייהם של אבותינו בתנאים שבהם הם חיו. המציאות השתנתה, האתגרים שונים, ויש צורך להתמודד עם כל דור לפי עניינו. אבל אין פירוש הדבר שעלינו להחליף את הדרך. אפשר וצריך למצוא פתרונות לשאלות חדשות, אך את יסודות התורה עלינו לשמור בשלמותם.

אסור לנו לטעות ולחשוב שוויתור על עקרונות התורה הוא מחיר שכדאי לשלם כדי להשיג הישג כלשהו. מה שנראה כהצלחה זמנית עלול להתברר כהפסד רוחני לדורות. חובתנו אינה להתאים את התורה לרוח הזמן, אלא לחיות על פי התורה בכל זמן ובכל מצב.

אין אנו צריכים להמציא דרך חדשה בכל דור. אנו צריכים להיות ראויים לדרך שקיבלנו מאבותינו.

זוהי האחריות המוטלת עלינו: לא רק לזכור את אברהם ושרה, יצחק ורבקה, אלא להמשיך את דרכם. לא רק לדבר על התורה, אלא לחיות על פיה. לא רק לקבל את אשר הנחילו לנו אבותינו, אלא להעבירו לבנינו ולבני בנינו בשלמותו, בלי לגרוע מיסודותיו ובלי להתפשר עליהם.

כך נשמרת שרשרת הדורות של עם ישראל. כך ממשיכה הברכה מאוהלה של שרה אל בתי ישראל בכל דור ודור. וכך נזכה שגם הדורות הבאים יוכלו לומר עלינו כי שמרנו על הפיקדון שקיבלנו מאבותינו והעברנו אותו הלאה בשלמותו.