רגעי השבוע - פרשת חיי שרה, מברכים כסלו
בין גבורת הלוחמים למסירות הנפש בשליחות / האישה ששילמה את כל תשלומי הבית / מזווגין לו זיווג שני לאדם לפי מעשיו / בר מצווה של מאה שנות חיים
א. חוב מן העבר
בעיצומה של התוועדות חסידית בשבת שחלפה, ניכרה לפתע בקולו של הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א התרגשות שקטה, של מי שנושא עימו נקודה פנימית הבוערת בליבו ומבקשת לצאת לאור עולם.
הוא שיתף את היושבים סביבו בחוויה מיוחדת שחש באותו שבוע, עת ביקר בארץ הקודש ונפגש עם אדם נדיר, משה לוי שמו. לוי אינו עוד דמות מן השורה; במהלך מלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה העקובים מדם בחצי האי סיני, איבד לוי את ידו הימנית לאחר קרב גבורה עילאי, ושיכל שם חייל יקר שעורר את חבריו כולם לתפילה ולתשובה. דמותו הייחודית והקשר המרטיט שנרקם בינו לבין הרבי זכו לפרסום נרחב בסרטיה של חברת המדיה החינוכית היהודית של חסידות חב"ד, "גֶ'ם", והפכו לסיפור מופת מוכר ומעורר השראה. בפגישתם הפציר לוי באורחו לבוא ולבקר במוזיאון שהקים, ביקור שעוד עתיד להתקיים בעזרת השם, אך יותר מכול הותיר אחריו מחשבה עמוקה ומטלטלת.
במהלך שיחתם גולל משה לוי מעשה שהיה. באחד הימים ניצב מול קבוצת חיילים לוחמים והציב בפניהם שאלה נוקבת: "מדוע אתם מסכנים את חייכם? לשם מה אתם יוצאים להילחם, ומה מעניק לכם את הכוח לצעוד אל תוך סכנה ממשית מתוך מסירות נפש?".
הלוחמים השיבו כמעט באחת, כל אחד מנקודת מבטו: אחד דיבר על הצורך לשמור על הילדים הרכים, שני הזכיר את רעייתו ואת ביתו, ושלישי דיבר בלהט על ההגנה על ארץ ישראל ועל ביטחון האזור. התשובות כולן נשאו עיניים אל ההווה ואל העתיד.
אלא שאז לוי, בעל עיטור 'גיבור ישראל', הניד בראשו ואמר להם: "לא, חברים, לא זו הסיבה העיקרית. אתם יוצאים למסור את נפשכם מפני שיש לכם חוב. אתם חבים חוב מוסרי לדור הקודם, לאותם לוחמים שמסרו את נפשם כדי להגן עליכם. כאשר הייתם ילדים קטנים, מישהו אחר עזב הכול ויצא למסירות נפש כדי להגן עליכם. המסירות שלכם היום אינה רק שאיפה להבטיח את העתיד של המשפחה והארץ הקדושה; היא קודם כול פירעון חוב כלפי העבר".
"כששמעתי את הדברים הללו, עלה במחשבתי ביאור עמוק של הרבי" - בחוט של חן חסידי קישר הרב שליט"א בין דבריו של הלוחם הוותיק ובין סוגיה תלמודית וחינוכית נודעת.
לעיתים מתעוררת בליבו של אדם תהייה פנימית: מדוע עליי לגרוע מזמני היקר ולצאת ללמוד עם יהודי אחר או להשפיע עליו? הרי במושגי ההלכה והתלמוד ישנו כלל ידוע הקובע כי "ברי ושמא - ברי עדיף", כלומר טענה ודאית קודמת תמיד לטענה המוטלת בספק. כאשר אדם יושב ולומד תורה לעצמו, הרווח הרוחני שלו הוא בגדר "ברי" - ודאי ומוחלט; הוא מתעלה, מחכים ומתגדל בתורה בוודאות גמורה. לעומת זאת, כאשר הוא סוגר את ספרו ויוצא להקדיש את זמנו ליהודי אחר, התוצאה מוטלת בספק גדול - "שמא". שמא יצליח לגעת בליבו ושמא לאו; ייתכן שהלה רק מטה אוזן מנומסת, אך בפועל אינו שומע דבר ואורחות חייו לא ישתנו כלל. אם כן, על פי שורת ההיגיון, מדוע להניח את הוודאי לטובת הספק?
התירוץ שנתן על כך הרבי הופך את הקערה על פיה, ממש כדבריו של משה לוי לחיילים: היציאה אל הזולת איננה הנהגה של רשות שבה שוקלים רווח ודאי מול רווח מספק, אלא היא פירעון חוב גמור! אילו המחנכים שלנו, המשפיעים והמקרבים שמסרו את נפשם עבורנו בדור הקודם, היו אומרים לעצמם "נשב ונלמד לעצמנו ולא נלמד איש מלבדנו", היכן היינו אנו נמצאים היום? העובדה שאנו זוכים לעמוד במקום של תורה ויהדות נובעת אך ורק מכך שמישהו אחר הקדיש לנו את זמנו והשקיע בנו מכוחותיו!
האזנתי לדברים, והמילים הללו האירו באור בהיר את מפעל השליחות כולו ואת אחריותו של כל יחיד ויחיד. המסירות למען יהודי אחר אינה מחווה של נדיבות לקראת העתיד, אלא חוב קדוש שאנו חבים לעבר שלנו - למחנכים, לאלו שקירבו אותנו והשפיעו עלינו, ובראש ובראשונה לרבי, שהשקיע בנו בלי גבול ובלי מידה. את האוצר העצום הזה שקיבלנו איננו רשאים לשמור לעצמנו; חובה עלינו להשיב אותו הלאה, במלוא המסירות, אל הדור הבא ואל העם היהודי כולו.
ולשם כך, כמדי שנה, הגיעו לרבי לשבת הזו - שבת מברכים כסלו - אלפי שלוחי הרבי מכל העולם, למקור הכוח והאנרגיה לשליחות הקדושה, למלא את המצברים ולחזור להמשך עבודת הקודש, חזקים וטובים יותר למען המטרה הנעלית: לתקן עולם במלכות ש-ד-י!
ב. במידה שאדם מודד
"אברהם אבינו מידתו 'חסד', אשתו שרה, מידתה 'גבורה' - נולד להם בן, יצחק, שמידתו 'גבורה'. רבקה אשת יצחק אבינו, מידתה 'חסד' - נולד להם בן, יעקב, שמידתו כידוע 'תפארת' - מידה מושלמת" - כך חישבנה בתי היקרה שתחי' בזמן הסעודה בשבת קודש שעברה בביתנו.
הלכתי לבדוק מעט, ואכן יש צדק בדבריה: השם 'שרה' הוא מלשון שררה ושליטה. אלא שזו לא הייתה שליטה של שררה חיצונית על בני אדם. שרה אימנו גילתה דרך בעבודת השם, דרך של שליטה וניהול פנימי, כפי המסופר במדרש: "רבי עקיבא היה יושב ודורש. ביקשו העם להתנמנם, אמר, מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות? אמרה, תבוא בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז שנים ותמלוך על קכ"ז מדינות!".
מידת הגבורה של שרה באה לידי ביטוי ביכולת שלה להבחין בין עיקר לטפל ובין קדושה לפסול. כגון בהדחת ישמעאל, מעשה פעולה של גבורה ודין, חיתוך וצמצום כדי להגן על המשך השושלת הרוחנית של יצחק בנה. עם אותה שליטה וגבורה פנימית עמדה אף במספר ניסיונות במשך חייה, ושמרה על קדושתה ועל כוחה הרוחני גם בתנאי שבי וסכנה.
לא לחינם בנה של שרה הוא יצחק אבינו, שמידתו המוצהרת בעולם הספירות היא מידת הגבורה, שאותה ירש ישירות מאימו.
לעומתה, כלתה רבקה היא מידת החסד. ילדה קטנה שלמרות כל הנסיבות, המשפחה והחברה שבה גדלה, למדה להיות אדם נותן ודואג לזולת, גם בעודה חיה בין רמאים, חומרניים ואנוכיים.
נטייתה העצמאית לחסד של רבקה מתגלה שוב כשבני משפחתה מנסים לעכב את יציאתה עם אליעזר, שטוען שהוא עבד של אדם קדוש ובעל תפקיד. הם שואלים לדעתה של רבקה, והיא עונה באופן ברור וחד-משמעי: "אלך!".
היא ובעלה יצחק אבינו זוכים ונולד להם בן, יעקב אבינו, שזכה למידת "תפארת" - המשמשת כגשר וכמאזנת בין מידת החסד (ימין) למידת הגבורה (שמאל). חיבור הרמוני, שבו הרחמים ממתקים את הדין של הגבורה ומאזנים את ההשפעה של החסד.
מכאן נסובה השיחה על תפקודם של ההורים בכל בית יהודי: הגבר צריך להיות במידת הגבורה, לעומת האישה עם מידת החסד. כך אפשר להבטיח התנהלות נכונה של בית וגידול ילדים במידת תפארת הנפלאה.
ידוע הפירוש של רבנו מנחם המאירי על דברי הגמרא במסכת קידושין "אשרי מי שבניו זכרים, ואוי לו למי שבניו נקיבות" - שהבנים מתנהגים כבנים והבנות מתנהגות כבנות - התנהגות הבאה לידי ביטוי בדיבור ובמעשה. כל אחד במקומו המתאים והנכון. וכל זה קורה בבית בריא, שרואים את האב מנהל את הבית כפי שאבא צריך לעשות והאם עושה את מה שמוטל עליה לעשות. ואוי להם לילדים שרואים 'יוצרות' הפוכות ומבולבלות...
אומנם, ה'אופי' שאדם נולד בו - הוא לא בחירה, אלא אותו קיבלנו מהבורא יתברך, ויש לפעמים שגבר נולד עם אופי של חסד, של נתינה וויתור, סבלנות והכלה מעבר לנדרש; וקורה הרבה פעמים שדווקא אדם כזה זוכה לזיווג של לעומת זה - אישה עם אופי חזק ושתלטן.
אכן, עבודה מורכבת יותר מוטלת עליהם, לשמור על איזון נכון של תפקידים בניהול הבית בכלל וכלפי הילדים בפרט.
לפני כשנה פנה אליי זוג עם אופי מורכב כזה, שנקלעו לחובות ולסיבוכים מול הרשויות. לאחר שיחה קלה התברר כי האישה דואגת לתשלומים השוטפים של הבית, חשמל, ארנונה, משכנתא ושכר לימוד, ואילו הבעל עסוק בבישולים ושטיפת כלים...
ידועה האמרה: "איזהו חכם המכיר את מקומו" - כאשר כל אחד בביתו ימקם את עצמו במקום שבו הוא צריך באמת להיות, ולא יברח או ייעלם למקום שקל ונוח לו - הרי שזו ערובה לגידול ילדים בעזרת השם, למידות ולמעשים טובים, בדרך הסלולה לנו מהאבות הקדושים.
ג. ויקם מעל פני מתו
משהו יוצא דופן צד את עיניי כאשר תרתי אחר ה'כף' לנעליים. כשנכנסתי לדירה הסרתי, כמובן, את נעליי, כנהוג בכל בית כאן ברוסיה. סיימתי את הביקור, לבשתי את המעיל, וכעת תורן של הנעליים. מצאתי את הכף בנישה צמודה למשקוף הדלת. במדף מעל עמדו זה לצד זה שני פנקסי 'לוח שנה' יומי. דף לכל יום.
השבוע ביום רביעי - בארבעה בנובמבר למניינם, שבו מציינים את 'חג האחדות' ברוסיה, ובשל כך הרחובות פנויים יותר - ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסוע לבקר אצל כמה מהקשישים והגלמודים, לעקוב מקרוב אחר העזרה והסיוע שהם מקבלים ממרכז החסד היהודי שערי צדק.
מביקורים מעין אלו יוצאים עם מחשבות והרבה הרהורים, במיוחד בבית זה, שהתברר לי תוך כדי שיחה על בן יחיד ונכד יחיד שיש לקשיש החביב, צאצאיו המבקרים אותו אחת לשנה - ביום הולדתו. הכאב פילח את ליבי עוד יותר כאשר חזרתי למשרד במרכז החסד, ובבירור שעשיתי עם מערכת מאגר הפרטים של המטופלים, נודע לי כי הבן גר שני בניינים בסמוך לאביו, ובכל זאת זה היחס שהוא ובנו מעניקים לאביהם האלמן.
לא יכולתי שלא לשאול את הקשיש למראה שני לוחות השנה. אחד חדש של שנה זו, עם המספר 4 לחודש נובמבר, והשני, 22 במרץ 2001, דף דהוי, צהוב וישן לאור השנים שחלפו מאז.
"זה יום פטירת אשתי" - אמר לי ולא הוסיף. מובן, אם כן, שמאז לא נגע בלוח זה. ולצידו הוא תולה בכל שנה מחדש לוח שנה מעודכן.
על דברי הפסוק "ויקם אברהם מעל פני מתו", המתאר בפרשתנו את אברהם אבינו סופד ובוכה על אשתו שרה ובכל זאת קם - יש דורשים שבדרך כלל, צרה ואסון שוברים את האדם, הוא נופל ויורד ממדרגתו וייאוש תוקף אותו. אך אברהם קם מהמכה במלוא שיעור קומתו והתחזק.
הוא דאג מיד לשידוך ליצחק בנו, ומיד אחר כך אברהם מתחתן שוב. הוא אינו מזניח את עצמו, מחדש כנשר נעוריו, ומכניס את קטורה לביתה - וכפירוש רש"י הק': "קטורה, על שם שנאים מעשיה כקטורת" - ואף נולדו להם שישה ילדים!
בזיכרוני לפני שנים רבות, יהודי נכבד מארץ הקודש שהתאלמן בגיל חמישים או שישים וזכה וב"ה מצא זיווג הגון ומתאים, ומצד כמה סיבות בחרו להעמיד את חופתם כאן במוסקבה. הייתי העשירי בחופה. בין התשעה הנוספים היו כמה מילדיו, שתמכו, עזרו, שיתפו ועשו הכול שאביהם ימצא את זיווגו השני ויקים את ביתו מחדש. ולא ראו בזה שום פחת כבוד ולא פגיעה באימם יולדתם מנוחתה עדן. ילדים חכמים ומסורים באמת, שטובת אביהם בחייו ושמחת נשמת אימם בעולם העליון - עומדות מול עיניהם הטובות והחכמות.
אאמו"ר שליט"א סיפר לי פעם, כי הכניס פתק עם כמה שאלות לרבי ביום שישי ערב שבת. לאחר מספר שעות טלפן אליו המזכיר ר' בנימין קליין ע"ה לומר שיש מענה חלקי. אבי שיחי' מיהר אליו, ומצא שהרבי ענה על השאלה הראשונה. שאלה שעסקה בבת משפחה שהתאלמנה, ואבי התבקש מטעם המשפחה לשאול את הרבי אם עליה לחפש בעל חדש, והרבי ענה על כך מיד בחיוב.
הדבר רגיש כמובן וקטונתי להביע דעה, מתוך בקשה ותפילה להשי"ת שכולנו נאריך ימים ושנים טובות. אך כל מי שיש בידו להשפיע על מי שחי בגפו מאיזו סיבה שתהיה, החוב והזכות מוטלים עליו לעשות הכול כדי שאותו יהודי או יהודייה ימצאו בע"ה את זיווגם השני ויקימו את ביתם מחדש, לחיות מתוך אהבה, אחווה ושלום, בלי שום מצפון ודאגה מנשמת בן או בת הזוג בעלמא דקשוט.
ולתמונת השבוע שלי: בן ק' כבן י"ג
"זה היה בר המצווה של החיים שלי". המילים הללו, שיצאו ממעמקי ליבו של איליה נאומוביץ' פוליאקוב, הדהדו בחדר והרעידו את נימי נשמתי. הבטתי בפניו חרושות הקמטים, פנים המספרות סיפור של כמאה שנות היסטוריה סוערת, וראיתי בהן טוהר של ילד. יהודי הנושק לגיל מאה עומד כשפאר התפילין מעטר לראשונה את ראשו וזרועו, שפתיו רוחשות כנראה גם בפעם הראשונה בחייו את המילים הנצחיות "שמע ישראל", והניצוץ היהודי שבו, זה שהיה מוסתר במשך עשרות שנים, מתלקח לאש יוקדת.
סיפורו של איליה הוא למעשה סיפורה של יהדות רוסיה כולה, מסע נפתולים של כאב, הישרדות וגאולה. הוא נולד במינסק בשנת תרפ"ו, למשפחות ענפות בנות שנים עשר ילדים כל אחת, בימים שבהם הוריו עוד שוחחו ביידיש שורשית. כשהיה בן שש עקרה משפחתו למוסקבה, ועם פרוץ המלחמה הנוראה נאלצו לגלות לעיר 'פרם', שם שרדו את שנות הזעם. איליה גדל, למד הנדסה באוניברסיטה, הקים בית משלו וחי חיי עמל בתעשיית הטקסטיל במשך ארבעים וחמש שנה לצד רעייתו, שעימה חבק בן אחד.
בעוד החיים הגשמיים נמשכו במסלולם, החוט הרוחני ניתק. אביו היה קומוניסט, והמסורת היהודית הלכה ונמוגה אל תוך מציאות החיים הסובייטית. זיכרונו היחיד מיהדותו של פעם נותר נעוץ באותן נסיעות רחוקות עם אימו לשוק, שם היו קונים תרנגול ולוקחים אותו בחיל ורעדה אל השוחט המקומי.
מאז סיום מלחמת העולם השנייה וחזרת המשפחה למוסקבה, הוא כאן בבירה וממנה לא נסע לשום מקום.
אלא שנשמה יהודית לעולם אינה כבה. למרות שנות הניתוק והקרחון הרוחני, איליה שומר בביתו מנורת חנוכה, כיפה יפה, מחזיק חומש מתורגם, לוח שנה יהודי של הקהילה ליד מיטתו, ועל פתח ביתו קבע מזוזה שומרת.
גם אליו נסעתי השבוע ביום רביעי - לראות מקרוב את הסיוע שהוא מקבל, לבדוק מה עוד חסר לו ולהחיות את נפשו של גלמוד. עם ערכת ממתקים כמתנה, תפילין וכיפה התייצבתי בביתו לאחר תיאום מראש על ביקורי.
זיכרונו חד, לכדי מספרים ותאריכים מדויקים. "לפני 21 שנים עברתי ברחוב 'אברסצובא', אשתי הראתה לי את המרכז שלכם, נכנסנו ונרשמנו ומאז אני מקבל באמצעותכם עזרה רבה" - הוא סיפר לי, בעודו יושב בראש השולחן הקטן במטבחו הנקי והמסודר.
הוא זכה לעדנה אמיתית ולמשענת איתנה. מלאכי החסד של המרכז מלווים אותו במסירות אין קץ, מעניקים לו ציוד רפואי, עזרה סיעודית וכל צורך פיזי הנדרש בגילו המופלג.
הביקור היה מחווה מעבר לתמיכה הגשמית, במטרה להביא לו חיבוק חם של אהבת ישראל. בשבועות שבהם קוראים על אברהם אבינו שעשה אות ברית בגיל כמעט מאה, הנה יהודי שקושר את אות התפילין בגיל כזה. יהודי ישיש קושר את נפשו אל בוראו לראשונה בחייו, בר מצווה בגיל מאה!
בעודי מסיר ממנו את רצועות העור, חיוך ארוך ושובה לב עלה על פניו, שמחה המעידה כיצד גם בערוב ימיו של אדם, לאחר מסע חיים ארוך ורב תלאות בגיא צלמוות של הסתרה, "דאס פינטעלע ייד" - הנקודה היהודית הפנימית - מתעוררת לחיים. זוהי עדות נושמת לכך שמעולם לא אבדה תקוותנו, שכן כל יהודי הוא אות בספר התורה, וכשהאות הזו שבה ומאירה, היא מאירה את העולם כולו.
הדרך חזור התארכה מעל המצופה, מיהרתי להגיע לתפילת ערבית בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה" ופגשתי את ידידי מר חיים רויטמן. פניו צהלו באור שלא מעלמא הדין. סימנתי לו שנדבר לאחר התפילה.
התפילה רק הסתיימה, וחיים כבר מחבק ומנשק אותי בהתרגשות. שש ושמח במיוחד. הוא מתחיל לספר - ביידיש כמובן, השפה האהובה עליו מבית הוריו בעיר הולדתו מוהיליב-פודילסקי במחוז וויניצא - שלרגל החג הלאומי שנחוג כאן היום, הלך ל'באניה' (בית מרחץ רוסי מסורתי, המבוסס על חימום בקיטור ובאדים חמים), שבו הוא מבקר מדי פעם כבר 49 שנה. הוא מצא שם יהודי וכיבד אותו בהפסקה ממזונו הכשר למהדרין. תוך כדי דיבור, סיפר לו שהוא מתכנן עוד מעט לחזור לביתו ולקחת את זוגתו לנסוע לאכול במסעדה מקומית. "נישט כושער!" אומר חיים, כשעיניו רושפות להבות אש בקנאות של קדושה. חיים שכנע אותו לבוא לפה, למסעדה הבשרית בקומת הכניסה לבית הכנסת.
"הוא הסכים, וכעת הם אוכלים פה והם נהנים". חיים לא נרגע, הוא חייב לשתף אותי בעוד חוויה שהייתה לו בהמשך: "הזמנתי מונית מה'באניה' להגיע לכאן, שוחחתי עם הנהג, שלמראה הכיפה שלי אמר לי שהוא ואשתו שליש יהודים. אין שליש - אמרתי לו! מי אצלכם יהודי? התברר שהאימהות מכל הצדדים יהודיות. הבטחתי לו שאם בנו הבוגר יגיע לכאן לבית הכנסת, אממן לו טיסה לביקור בארץ ישראל!".
חיים אומנם לא שליח, הוא לא הוזמן לכינוס השלוחים, אבל חיים הוא פירי פירות, שכבר בעצמם מגדלים פירות יהודיים. אלה הם יהודי מוסקבה, ואלו הם מפירות עבודת השליחות בבירת רוסיה!
גוט שבת וחודש טוב ומבורך!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.