ידוע ענין "תפלה על הפרנסה" בר"ה ויוה"כ. [ובס' יחזקאל ר"פ מ יוה"כ אקרי ר"ה. ע"ש].
וצע"ג דביום זה אשר ספרי חיים ומתים לפניו נפתחים, איך יערב לנו לעסוק במילי דפרנסה. [ואמנם "עני חשוב כמת", אך אכתי צ"ב].
ובסמוך לתפלה זו אמרי' "לדוד מזמור לה' הארץ ומלאה תבל ויושבי בה וכו' נקי כפים ובר לבב", ופסוק זה מורה על זהירות במשא ומתן באמונה וכו', ודבר פשוט הוא, שאם האדם מאמין בה' שהוא זן ומפרנס לכל ומידו הכל, ממילא לא עביד רבית ואונאה וגזל וכו', ומי שאינו מאמין דין גרמא ליה שאינו נקי כפיים.
והנה אדה"ר נתקלל [ביום ר"ה] בקושי הפרנסה ["בזעת אפך תאכל לחם" וכו'], ובעומק היינו הסתר פנים דקושי האמונה כנודע, דעד החטא הכל היה מוכן בידי שמים, [מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין כמ"ש בסנהדרין (נט ע"ב). וע"ש], ומזמן שהציץ בו נחש וחטא הוצרך להזיע לפרנסתו ובקושי משיג צרכיו, וממילא יש לו נסיון לחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וכפירה זו מביאתו לידי עונש.
ובו ביום [ר"ה] דייקא מבקשים אנן מהשי"ת לאפוקי מהאי קללה [וכמ"ש בנחמיה פרק ח ביום ר"ה "ואל תעצבו" – שלא לעורר את קללת "בעצבון תאכלנה" וכו'], ומצלינן בכח גדול והתלהבות על הפרנסה, לא [רק] בתורת הבעת משאלות ח"ו, אלא להורות כי הכל מידו והוא זן ומפרנס לכל, ומלכותו בכל משלה, וגם כדי להשיב עטרת האמונה לישנה, שהכל יהיה באתגליא כימי קדם, ה' באור פניך יהלכון, [אור ד"כתנור אור" דרבי "מאיר", לאפוקי מחשך הבא ע"י החטא, וכידוע שמחמת זה הוזקק אדה"ר לאש במוצ"ש], וכאשר מודגש ענין זה בבקשת "למענך אלהים חיים".
ובעידנא דיציאת מצרים שהוא תיקון החטא [עד שבא העגל, ראה ע"ז ה ע"א], אז "לא יחרץ כלב לשונו", והוא בחי' לישנא בישא דהמן הכלב (מגילה יג ע"ב), וכמ"ש הצילה מחרב נפשי [ר"ת המן] מיד כלב וכו', וע' פסחים (קיח ע"א) המספר והמקבל לשוה"ר ראוי להשליכו לכלבים, וכן קלי' הנחש בלשונו המסיתה, ולא לחנם מודגש בו (קהלת י, יא) "אִם־יִשֹּׁ֥ךְ הַנָּחָ֖שׁ בְּלוֹא־לָ֑חַשׁ וְאֵ֣ין יִתְר֔וֹן לְבַ֖עַל הַלָּשֽׁוֹן", וע' ערכין (טו ע"ב).
וביאור הענין הוא, כי הכלב מורה על קלי' החטא של עץ הדעת, שהרי תוצאת החטא הוא מות ועניות ועצבון, ולית עניא מכלבא (שבת קנה ע"ב), וכלבים בוכים מלאה"מ בעיר (ב"ק ס ע"ב). ואכמ"ל, אבל בעת תיקונא דיצי"מ הכלב שתיק בבחי' "מלאך רע עונה בע"כ אמן".
ונמצא שהעוסק בר"ה ויוה"כ בבקשות על פרנסה וממון באופן שאינו לכבוד ה' כפי שנתבאר לעיל, הרי הוא שייך לקלי' "כלב" הנ"ל, ובזה יתבאר לשון הזהר הידוע (תיקון ו) על האומרים "הב הב" בתפלות יוה"כ דצווחין ככלבין וכו'.
וכמה נאה כאן לשון רש"י בשיר השירים (ו, ו) עה"פ "שניך כעדר הרחלים" - הרחל הזאת כולה קדושה, צמרה לתכלת, בשרה לקרבן, קרניה לשופרות, שוקיה לחלילין, מעיה לכינורות, עורה לתוף, אבל הרשעים נמשלו לכלבים שאין מהם לקדושה כלום. ע"כ. ומתבאר היטב דבחסרון "למענך אלהים חיים" אין ממנו לקדושה כלום, וממילא דבוקה בו קלי' הכלב כמבואר.
ומשמע דמי שאינו מכוין כדבעי וכנ"ל, מעורר בזה קלי' "הכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה", [וכן בדין דעז פנים הוא, שהרי ביום זה כל בר דעת יבין שאין לך אלא המלכתו, ורק זה יכול להציל בדין, כי חדות ה' היא מעזכם וכו', ובפרט לאור האמור לעיל בתיקון הקללה], ופסוקו של כלב בפרק שירה "בואו נשתחוה ונכרעה" וכו', וע"ע בביצה (כה ע"ב). ובס' בן יהוידע שם. ודו"ק.
ועיקר ר"ה "כמה דכייף" במידת ענוה ושפלות כמ"ש בר"ה (כו סע"ב), וסימנך "שבשפלנו זכר לנו", שרק ע"י השפלות זוכה להיות זכור לפניו לטובה, ענה עני שפל וכו', והיינו נמי שאין אוכלים בו "כדי שבעם" כמ"ש בשו"ע (סי' תקצז), לאפוקי מקלי' כלב שלא ידע שבעה כמ"ש בפסוק וכנ"ל. ודו"ק.
אכן אם מכוין בכל "הב לן" עבור "ונבריך", [וכדפירשו ב"למענך אלהים חיים"], ואינו צווח "הב הב" בעלמא, ממילא אינו בכלל הכלב.
הדברים שהובאו כאן חלקם ממה ששמעתי ממרן החד"ה קוק שליט"א, וחלקם אמרתי לפניו בימי ראש השנה אשתקד והסכים להם בס"ד.
בברכת שנה טובה ומבורכת
יקותיאל דטבריה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.