מחיר היוהרה והתנפצות הקונספציה: סופו המר של עידן גפני בדגל התורה

 מחיר היוהרה והתנפצות הקונספציה: סופו המר של עידן גפני בדגל התורה

ההיסטוריה הפוליטית של היהדות החרדית תיזכר תמיד לפני ואחרי מוצאי השבת המרעישה שבה נחתם פסק הדין המהדהד מביתו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי דב לנדו שליט"א.

 הדחתם המיידית של משה גפני ואורי מקלב מרשימת דגל התורה לכנסת איננה סתם עוד תמרון פוליטי או מהלך טכני של ריענון שורות כפי שניסו לצבוע זאת כמה ממסבירי המפלגה המגומגמים. מדובר ברעידת אדמה בעוצמה חסרת תקדים, בקריסתה הטוטאלית של קונספציה ארוכת שנים ובהבנה עמוקה שהגיעה מלמעלה: המנגנון הישן והמסואב של הנציגות הליטאית בכנסת חדל מלספק את הסחורה והפך למעמסה תדמיתית ומהותית על עולם התורה כולו.

במשך קרוב לארבעה עשורים נתפס משה גפני בעיני עצמו, ולעיתים גם בעיני הציבור הרחב, כציר הבלתי מעורער שעליו סובב הממסד החרדי. מי שמונה לתפקידו עוד בעידן הזהב של הרב שך,  פיתח ברבות השנים תחושת חסינות מוחלטת. ההתנהלות שלו בכנסת, ובמיוחד על כסא יושב ראש ועדת הכספים המיתולוגי, שידרה יוהרה וכוחנות של מי שמאמין כי הוא גדול מהתנועה ששלחה אותו.

 בנאומים מתלהמים ובסדרת אמירות טקטיות שנויות במחלוקת, ניסה גפני להוכיח שוב ושוב כי הוא האדריכל הפוליטי היחיד שמסוגל לתמרן בין גושי הפוליטיקה הישראלית. אלא שבזמן שגפני השתעשע במשחקי כוח פרלמנטריים ופיזר הצהרות פזיזות, המציאות בשטח הלכה והשתנתה לרעת שולחיו.

הכישלון המהדהד בהסדרת מעמדם של בני הישיבות והתמוטטותו המוחלטת של מתווה הפטור מגיוס היוו את קו פרשת המים הברור ביותר.

  גפני הבטיח לציבור האברכים ובני התורה כי המצב תחת שליטה, וכי חברי הכנסת החרדים יודעים בדיוק כיצד לתמרן את המערכת המשפטית והפוליטית כדי להבטיח את המשך קיומו של עולם הישיבות.

 בפועל, המשבר החריף ביותר בתולדות המגזר מצא את הנציגות הוותיקה כשהיא חסרת אונים, מופתעת ומותקפת מכל חזית. פסיקות בג"ץ הקשות, עצירת התקציבים הגורפת והטלת הסנקציות הכלכליות שהכבידו ישירות על כיסם של האברכים דרך ביטול סבסוד מעונות היום, חשפו את ערוותה של האסטרטגיה הגפנית. התברר כי הדיבורים לחוד והמעשים לחוד.

 בעוד עולם התורה מדמם כלכלית ורוחנית, נציגיו המשיכו להתבצר בתפקידיהם מבלי להציב קווים אדומים אמיתיים ומבלי לייצר חלופה שלוחמת על זכויות המגזר.

אולם מעבר לכישלון המהותי בחוק הגיוס, הדחתו של גפני בבושת פנים כזו מגיעה על רקע הצטברות ארוכה של נזקים תדמיתיים ופוליטיים כבדים שגרם בהתבטאויותיו הבלתי אחראיות. ההתנהלות הציבורית של גפני בשנים האחרונות נתפסה על ידי חלקים נרחבים בציבור הליטאי, ולא פחות מכך בקרב קהלי הימין המסורתיים, כמסוכנת ומנותקת. 

ניסיונותיו החוזרים ונשנים לאותת שמאלה, הפלרטוטים הבלתי פוסקים שלו עם המרכז והשמאל הפוליטי, והצהרותיו לפיהן המפלגות החרדיות אינן חלק אינטגרלי מגוש הימין אלא שותפות זמניות בלבד, עוררו זעם עצום ברחוב החרדי והדתי. בציבור שרובו המוחץ מזוהה אידאולוגית ותרבותית עם מחנה הימין, אמירותיו של גפני נתפסו כסטירת לחי פומבית וכניסיון ציני לשחק משחק פוליטי אישי על גבם של מאות אלפי מצביעים. הנזק התדמיתי שנגרם ליהדות החרדית כולה כתוצאה מכך היה עצום, והציגר את המגזר הליטאי כגורם אופורטוניסטי שאינו שותף לנשיאה בנטל הלאומי והאידאולוגי של המחנה השמרני בארץ.

הדברים הגיעו לנקודת רתיחה כאשר התברר כי גפני פועל בניגוד מוחלט לקו הנוקשה והתקיף שמובילה הנהגתו הרוחנית הנוכחית של דגל התורה.

 מרן הגר"ד לנדו שליט"א הבהיר בשורה של הזדמנויות כי הציבור החרדי אינו יכול להישאר תלוי בחסדיו של ראש ממשלה כזה או אחר, או להמשיך להשתרך מאחורי פוליטיקאים שמפזרים הבטחות ריקות. הקו החדש שהתווה הבית ברחוב הרב שר  דרש עמידה איתנה, ללא פשרות, וללא קריצות לעבר מפלגות השמאל.

 גפני, שהתרגל במשך עשרות שנים לנהל את המפלגה כרכושו הפרטי תוך ניצול מעמדו כ"נציגו של הרב שך", סירב להפנים את שינוי המגמה והמשיך בדרכו הפשרנית והאישית. הוא סבר לתומו כי הלחצים הרגילים, גיבוש מכתבי תמיכה של נציגים מקומיים ופניות בהולות לחברי מועצת גדולי התורה יצליחו לכופף את החלטת גדולי ישראל ולשמר את מעמדו בכנסת.

ההתפכחות הייתה כואבת ומהירה. ניסיונותיו של גפני ומקורביו לבלום את המהלך בימים האחרונים נתקלו בחומה בצורה של שתיקה וניתוק מוחלט מבתי הרבנים. ברגע האמת, כאשר הגיעה ההכרעה הרשמית, מצא את עצמו הפוליטיקאי החזק ביותר במגזר מחוץ לדלת, מנותק מהשפעה ומבוזה בעיני פעיליו ותומכיו. הניסוחים המכובדים במכתב הפיטורין, שהודו לו על עשרות שנות פעילות, לא הצליחו להסתיר את המציאות הברורה: משה גפני נזרק מהזירה הפרלמנטרית בגלל שנכשל, בגלל שהזיק, ובגלל שהעדיף את כבודו העצמי ואת מעמדו בוועדת הכספים על פני הציות המוחלט והענייני לקולו של הרחוב החרדי הזועק.

עלייתם של חבר הכנסת יעקב אשר והגורמים החדשים להובלת המפלגה מסמנת את תחילתו של עידן חדש ולוחמני בהרבה. המעבר של מושכות הנהגה לידי נציגים שמזוהים לחלוטין עם הקו התקיף של הגר"ד לנדו והגרמ"ה הירש מעיד על כך שדגל התורה של הבחירות הבאות אינה עוד מפלגה שמחפשת פשרות מתחת לשולחן או עסקאות מפוקפקות עם גורמי שמאל ומרכז. זוהי קריאת תיגר מפורשת על המערכת כולה והצהרה חדה לפיה עולם התורה יעמוד על נפשו וזכויותיו בצורה האסרטיבית ביותר, ללא מורא וללא משחקים פוליטיים אישיים.

גפני הרבה לספר לאורך השנים סיפורים ואנקדוטות על כך שהוא "רוצה לחזור לכולל" וכי התפקיד הציבורי הוא מעמסה כבדה שנכפתה עליו. המציאות הוכיחה כעת כי הגלגל מסתובב לו במהירות, והצהרותיו הבלתי מחייבות הפכו לתיאור מדויק של קיצה של קריירה פוליטית מפוארת אך רוויית כישלונות בשנותיה האחרונות.

 תם עידן הייצוג הישן של פוליטיקת המקורבים וההתבטאויות המזיקות. הדחתו של משה גפני מוכיחה כי בעולם התורה הליטאי אין לאיש תעודת ביטוח נצחית, ומי שאינו מספק את הסחורה ופוגע במגזר, סופו שימצא את עצמו מחוץ למערכת, מותיר מאחוריו מורשת מורכבת ולקח היסטורי מהדהד לכל הנציגים הבאים