זעקת כבוד התורה: בין אמונת חכמים צרופה לעסקנות מתחזה

 

זעקת כבוד התורה: בין אמונת חכמים צרופה לעסקנות מתחזה 

מאמר מחאה נגד רפי וולף שביזה את גדול הדור מרן הגר"ד לנדו שליט"א בזמן ששלח את בתו להיות שופטת וכו' 

יסוד היסודות של היהדות הנאמנה, העמוד שעליו נשען עולם התורה כולו לאורך כל שנות גלותו, הוא הציות המוחלט והבלתי מתפשר לגדולי ומאורי הדור.

 הנהגתם הרוחנית של רועי ישראל אינה נמדדת בכלים אנושיים פשוטים, ואינה כפופה להבנות פוליטיות או לאינטרסים רגעיים. גדולי הדור, ובראשם מרן ראש הישיבה מרן גדול הדור והדרו הגאון רבי דב לנדו שליט"א, הם עיני העדה, המכוונים את ספינת התורה בלב ימים סוערים מתוך ראייה זכה, נקייה וטהורה, שכולה דעת תורה צרופה. כל ניסיון לערער על סמכות זו, או להביע שמץ של זלזול והתרסות כלפי גדולי ישראל, פוגע בליבה הפועמת של הציבור החרדי ומחולל זעזוע עמוק בקרב כל מי שיראת השם בלבו.

לאחרונה התעורר פולמוס ציבורי סוער וכואב המרעיד את אמות הסיפים של השכונות החרדיות והיכלי התורה. 

במרכז הסערה עומדות התבטאויות והתנהלויות של עסקנים, ובהם כאלו המזוהים עם רפי וולף ומשה גפני, אשר גרמו לתחושת קבס נוראית ומחאה חריפה בקרב בני התורה המוני שלומי אמוני ישראל.

 דברים אלו נתפסים כביזוי חסר תקדים של התורה ולומדיה, וכפגיעה ישירה ובוטה במנהיגותו של מרן ראש הישיבה שליט"א. הדיון הציבורי שהתפתח בעקבות אירועים אלו אינו עוד ויכוח פוליטי פנימי או מאבק מקומי על תקציבים ושליטה; זהו מאבק רוחני נוקב על עצם הלגיטימיות של סמכות חכמים, ועל דמותו של הציבור החרדי בדורנו.

הזעקה העולה מן השטח מחדדת תופעה כואבת של צביעות וחוצפה שטרם נראתה כמותה. הזיכרון ההיסטורי של הציבור התורני אינו קצר, והבריות זוכרות היטב את ימי העבר.

 אותם אנשים בדיוק, אשר בעשורים הקודמים שימשו בקודש אצל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, הניפו אז את דגל הציות המוחלט והקימו קול צעקה גדולה ומרה על כל נדנוד של פגיעה ב"דעת תורה". באותם ימים, המושג "דעת תורה" היה בפיהם קדוש ובלתי ניתן לערעור, והם דרשו כפיפות מוחלטת מכל שדרות הציבור למוצא פיו של המנהיג הרוחני.

והנה, לפתע פתאום, כאילו נשתכחו יסודות הדת, הכל נעלם כלא היה. כאשר אותם עסקנים חשים כי מרן ראש הישיבה גדול הדורות רבי דב לנדו שליט"א מוביל קו שאינו מתיישב עם רצונותיהם הפוליטיים, או כאשר החלטותיו הציבוריות אינן משרתות את האינטרסים הצרים שלהם – פוקעת לפתע חובת הציות. באורח פלא, המושג "דעת תורה" הופך אצלם לכלי עבודה סלקטיבי. החוצפה הגיעה לשיאים חדשים, כאשר העסקונה הפוליטית מנסה להכתיר את עצמה כסמכות העליונה, ולמעשה להפוך את המערכת העסקנית ל"דעת תורה" בעצמה, תוך עקיפת גדולי ומאורי הדור האמיתיים שיושבים על מדין ומנחים את הכלל.

מבחינה השקפתית והלכתית, המושג "ביזוי תלמידי חכמים" נושא בחובו את ההשלכות החמורות ביותר במחשבת ישראל. חז"ל הפליגו בחומרת הפוגע בכבוד התורה, ואף קבעו במסכת סנהדרין עונשים חמורים ביותר למי שנוהג בקלות ראש כלפי חכמי הדור, עד שאמרו שכל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו ואין לו חלק לעולם הבא. הנהגת הציבור אינה מגרש משחקים של עסקנים פוליטיים, והיא מעולם לא הייתה נתונה לשיקול דעתם של אנשי מעשה או עסקונה. 

כאשר יחידים מנסים לערער על סמכות זו או להביע ביקורת פומבית ועקיפה כלפי ארזי הלבנון, הדבר נתפס כערעור על עצם היסוד של מסורת התורה והמשכיות הדורות.הניגוד המבהיל בין תקופת הנהגתו של הרב שך זצ"ל, שבה נקבעו נורמות ברורות וקשיחות של כפיפות מלאה לגדולי הדור, לבין ההתנהלות הנוכחית של עסקנים מסוימים המרהיבים עוז בנפשם להתייצב נגד החלטות המנהיגות הרוחנית, הוא עיוות מוסרי והשקפתי עמוק. ההמונים הרואים את המחזה הזה חשים פגיעה עמוקה בציפור נפשם. החשש הגדול בשטח הוא שהתנהלות כזו, המציגה את דעת התורה כדבר התלוי באינטרס פוליטי, מחלישה את מוסד ההנהגה בעיני הדור הצעיר ומאיימת לפורר את המבנה הקהילתי הפנימי שעליו נשענת היהדות החרדית.

המחאה הנוכחית העולה מן השטח מבהירה כי שלומי אמוני ישראל לא ייתנו יד לעיוות זה. התביעה הציבורית כלפי כל העוסקים בצרכי ציבור היא לחזור ליסודות המקוריים של עולם התורה – לנהוג בענווה, בהכנעה ובביטול מוחלט כלפי רועי הרוח של הדור. אין מקום לפוליטיזציה של קודשי ישראל, ושום תירוץ פוליטי או מורכבות תנועתית לא יוכלו לשמש כסות לזלזול במנהיגי הדור. 

הציבור דורש להחזיר את עטרת אמונת החכמים ליושנה, להגן על כבודו של מרן הגר"ד לנדו שליט"א, ולבצר את חומות הדת מפני כל ניסיון של עסקנים להעמיד את עצמם מעל גדולי ישראל. רק מתוך כפיפות מלאה לתורה ולנציגיה האמיתיים, יובטח קיומו וביצורו של עולם התורה לדורות הבאים.