זקנתו מביישת את שחרורו: התסכול, התדרוכים וההתמרדות מול הנהגת התורה
במקום לרוץ לכולל האיש עסוק בהכפשות ותסכולים.
משהו עמוק ומהותי נסדק ברחוב הליטאי בשבועות האחרונים, אך החרכים לא נפערו בשל גזירות חיצוניות או משברים קואליציוניים, אלא מתוך הבית פנימה.
הדחתו ההיסטורית והדרמטית של חבר הכנסת לשעבר משה גפני מרשימת "דגל התורה", לאחר כמעט ארבעה עשורים של כהונה פרלמנטרית, הייתה אמורה להוות רגע של הרכנת ראש, קבלת הדין וציות מוחלט למרנן ורבנן גדולי הדור שליט"א. הרי זהו כור המחצבה של היהדות החרדית – "ועשית ככל אשר יורוך", ללא הרהור וללא ערעור.
אולם, המציאות בשטח חושפת תמונה עגומה ומטרידה בהרבה. במקום פרישה מכובדת וחזרה מובטחת אל ספסלי בית המדרש והכולל, חצר גפני ונאמניו המובהקים פתחו במערכת תדרוכים חסרת תקדים, שלוחת רסן ובלתי פוסקת המכוונת ישירות נגד קודש הקודשים של הציבור החרדי – מרנן ורבנן גדולי התורה ובראשם ראש הישיבה מרן פאר הדור הגאון רבי דב לנדו שליט"א.מאחורי הקלעים של מכונת ההכפשות מי שעוקב אחר ערוצי התקשורת החרדיים והכלליים בשבועות האחרונים, אינו יכול להחמיץ את טביעות האצבע של אנשי גפני.
כמעט מדי יום צצים "מקורבים", "מקורות מוסמכים בדירקטוריון הפוליטי" או "גורמים בכירים לשעבר" שמפיצים רעל תקשורתי מתוזמן ומתוזמר. הטענות המושמעות בחדרי חדרים ולעיתים אף מעל דפי המרשתת מנסות לצייר תמונה מעוותת כאילו ההחלטה על "ריענון השורות" נבעה מ"אינטרסים פוליטיים צרים" של אנשי חצר כאלו ואחרים, ולא מתוך ראייה צרופה, כואבת ושקולה של הנהגת התורה.זהו ניסיון נואש להסיט את האש מן הכישלון המהדהד של הקדנציה האחרונה – ובראשה קריסת מתווה חוק הגיוס והסכנה המרחפת מעל עולם התורה – אל עבר האשמות אישיות קטנוניות.
נאמניו של גפני, ככל הנראה בברכתו שבשתיקה או לפחות ללא מחאה מצידו, מנהלים קרב מאסף שבו נפגעת בראש ובראשונה הסמכות הרוחנית העליונה של המגזר. תדרוכים אלו אינם מיועדים לבנות, אלא להרוס, לזרוע ספקות בקרב ההמון ולהחליש את מעמדה של המנהיגות החדשה שנקראה אל הדגל.
אשליית ה"חזרה לכולל"
מול מציאות של תסכול כאשר נודע על החלטת ההדחה, פוזרו הבטחות חגיגיות על כך שהאיש שחצה כבר את גיל 74, ומי שבילה 40 שנה באולמות הממוזגים של ועדת הכספים ובמסדרונות הכנסת, יחזור למקומו הטבעי – ללמוד וללמד. אך כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. הזמן שחלף מוכיח כי גפני אינו מחפש את התורה ואינו חפץ באהלה של תורה. הניתוק מכיסא העוצמה, מהנהגים, מהעוזרים והכותרות הראשיות יצר ואקום נפשי עמוק, ובמקום למלא אותו ברוחניות, הוא מתמלא בתסכול ובמרירות פוליטית קלאסית.
ההתנהלות הנוכחית חושפת אמת כואבת: עבור פוליטיקאים מסוימים, גם לאחר ארבעה עשורים, מקור הכוח הופך לישות עצמה, והציות לגדולי הדור מתקיים רק כל עוד הוא עולה בקנה אחד עם האינטרס האישי. ברגע שההחלטה התהפכה והתקבלה ההוראה לפנות את המקום לדור הבא – ליעקב אשר וליצחק פינדרוס – הפכה תודעת השליחות להתמרדות אקטיבית.
האינטלקטואל הממורמר וסכנת הפילוג אין דרך עדינה לתאר את המתרחש אלא כהתנהלות של איש פוליטי ממורמר, שאינו מסוגל להשלים עם העובדה שזמנו עבר. התסכולים האישיים מתורגמים להכפשות ישירות המנסות לערער את הלגיטימיות של גדולי הדור הנוכחיים. האסטרטגיה הזו מסוכנת שבעתיים בתקופה הנוכחית, שבה הציבור החרדי זקוק ליציבות, לאחדות שורות ולמשמעת ברזל מול האתגרים החיצוניים.
מכונת הרעל הזו מנסה לייצר הבחנה פסולה בין "דגל התורה ההיסטורית" לבין ההנהגה הנוכחית, תוך שימוש במניפולציות זולות וזריעת מבוכה בקרב בני הישיבות והאברכים. השאלה המהדהדת ברחוב היא: היכן השמיעה בקול חכמים שעליה חנך גפני עצמו דורות של בוחרים? כיצד מי שנשא בגאון את דגל הציות הפך בעצמו, באמצעות שלוחיו, לגורם המתסיס ביותר כנגד הנהגת הציבור הליטאי?
סיכום ומבט לעתיד
סופו של עידן גפני בכנסת היה צריך להיזכר כפרק מפואר של עשייה ציבורית ארוכת שנים תחת הכוונתם של גדולי הדור הקודמים. אולם, ההתנהלות המבישה של נאמניו בשבועות האחרונים, ההכפשות והתדרוכים הבלתי פוסקים נגד מרנן ורבנן שליט"א, מאיימים להחריב את המורשת הזו כליל.
הציבור הליטאי, המאופיין בפיקחותו ובתמיכתו הבלתי מתפשרת במנהיגיו הרוחניים, מזהה את התסכול הפרטי ואת המרירות הפוליטית ומאוס בהם. הניסיון לפגוע בסמכותם של גדולי ישראל לא יצלח, אך הוא מותיר כתם בל יימחה על שנותיו האחרונות של מי שחשב שאין תחליף לכוחו הפוליטי.
הגיע הזמן שנאמני גפני יניחו את הנשק התקשורתי, יקבלו את דין התורה, ויאפשרו לציבור לצעוד קדימה תחת הנהגתם של מאורי הדור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.