קול הדממה

 

קול הדממה

מה מלמד אותנו ראש השנה השקט בתקופה רועשת?

אחת לכמה שנים חל ראש השנה בתקופת בחירות. בזמן שאנחנו עסוקים בשמיעת החדשות, בקריאת הכותרות ובשיחות עם חברים, מכל עבר נשמעות דעות. לכל אחד יש מה לומר, כל אחד בטוח שהוא צודק, וכל אחד רוצה שישמעו אותו.

ואז מגיע ראש השנה.

השופר הוא אחד הסימנים הבולטים של ראש השנה. אנחנו מצפים לשמוע את קולו. הוא מעורר את הלב לתשובה ומזכיר לנו שאנו עומדים בדין לפני הקב"ה.

ובכל זאת, יש שנה שבה ראש השנה מגיע — והשופר שותק.

כאשר היום הראשון של ראש השנה חל בשבת, אין תוקעים בשופר.

מדוע?

הגמרא במסכת ראש השנה (כט ע"ב) מבארת שחז"ל חששו שמא אדם שאינו בקי בתקיעה ילך אצל מי שיודע לתקוע כדי ללמוד ממנו. מתוך כך הוא עלול לטלטל את השופר ברשות הרבים ולחלל את השבת. לכן גזרו חז"ל שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת.

כאן ראוי לעצור ולהתבונן.

תקיעת שופר היא מצווה מרכזית של ראש השנה. ובכל זאת, כאשר יש חשש שיהודי יבוא לידי חילול שבת, השופר אינו נשמע.

השופר, שכל עניינו לעורר את האדם לעבודת ה', אינו נשמע כאשר יש חשש שיהודי ייכשל בשמירת שבת.

יש כאן מסר שהוא מעבר להלכות שופר.

חז"ל אומרים: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יד). כל אדם נברא בצלם אלוקים. ועל אחת כמה וכמה שעלינו להכיר במעלתו וביקרו של כל יהודי.

אנו חיים בתקופה שבה כל אחד רוצה להשמיע את דעתו. במיוחד בעניינים ציבוריים ופוליטיים, מחלוקת יכולה להפוך במהירות לוויכוח, והוויכוח למריבה. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלהוכיח שאנחנו צודקים, עד שאנחנו שוכחים מי עומד מולנו.

ראש השנה בא להזכיר לנו לעצור ולחשוב.

לא כל דבר צריך לומר. לא לכל אמירה צריך לענות. לא בכל ויכוח מוכרחים לנצח. וגם כשאנחנו בטוחים שאנחנו צודקים, אין פירוש הדבר שאנחנו חייבים לומר את המילה האחרונה.

כי האדם שמולנו אינו רק אדם שחושב אחרת.

הוא יהודי.

הוא נברא בצלם אלוקים.

והדבר הזה צריך להשפיע על הדרך שבה אנחנו מדברים אליו.

האדם שיושב לידנו בבית הכנסת, השכן שחושב אחרת מאיתנו, בן המשפחה שאנחנו חלוקים איתו — גם כשאיננו מסכימים איתו, וגם כשאנחנו בטוחים שהוא טועה, הוא עדיין יהודי ויש לנו אחריות כלפיו.

אם חז"ל היו זהירים כל כך שלא ייכשל יהודי בשמירת שבת, עד שתיקנו שלא לתקוע בשופר, כמה אנחנו צריכים להיזהר שלא לפגוע ולא לבייש יהודי שנמצא ממש לידנו.

אפשר לנצח בוויכוח ולהפסיד הרבה יותר.

את הוויכוח אולי ישכחו. מי צדק ומי טעה כבר לא יהיה חשוב. אבל מילה שפגעה באדם יכולה להישאר בלבו זמן רב.

לפעמים עבודת ה' שלנו היא דווקא במה שאנחנו בוחרים שלא לעשות.

לא לומר את המילה הפוגעת. לא להשיב מיד. לתת לשני לדבר. לוותר על הצורך להוכיח שאנחנו צודקים. לבקש מחילה. לעשות שלום.

אלה דברים שקטים. אולי אף אחד לא ידע שעשינו אותם.

אבל הקב"ה יודע.

והם חלק מעבודת ה' שלנו.

עבודת ה' אינה מסתיימת בבית הכנסת. היא נבחנת גם בדרך שבה יהודי מדבר עם יהודי אחר.

לפעמים עבודת ה' הגדולה יותר היא דווקא לדעת לשתוק.

הבחירות יעברו. הכותרות יתחלפו. גם הוויכוחים הגדולים של היום יהפכו עם הזמן לזיכרון.

אבל יהודי שנפגע מאיתנו עלול לזכור את הפגיעה עוד זמן רב.

לכן אולי זו אחת השאלות שעלינו לקחת איתנו לראש השנה:

על מה אני מוכן לוותר למען יהודי אחר?

על מילה?

על ויכוח?

על הכבוד שלי?

על הצורך להיות צודק עד הסוף?

ראש השנה הוא זמן לקבל על עצמנו קבלה מעשית. כל אחד יכול לבחור קבלה אחת קטנה: לפני שאני עונה בכעס — אעצור. לפני שאני אומר מילה שעלולה לפגוע — אחשוב. ואם יש יהודי שאני חלוק איתו, אשתדל לדבר אליו בכבוד.

כי גם כשאיננו מסכימים עם יהודי אחר, אסור לנו לשכוח מי עומד מולנו — בן אברהם, יצחק ויעקב, שנברא בצלם אלוקים.

זהו חלק מחשבון הנפש של ראש השנה: לא רק מה אני צריך לתקן ביני לבין הקב"ה, אלא גם כיצד אני נוהג ביהודי העומד לפניי.

אם חז"ל תיקנו שלא יישמע קול השופר כדי שלא יבוא יהודי לידי חילול שבת, על מה אנחנו מוכנים לוותר כדי שיהודי אחר לא ייפגע ולא יתבייש?

על מילה?

על ויכוח?

על הצורך לומר את המילה האחרונה?

בראש השנה, כשאנחנו עומדים לפני הקב"ה, אולי זו אחת הקבלות שעלינו לקבל על עצמנו: להיזהר יותר בכבודו של יהודי אחר, גם כשאנחנו חלוקים עליו, גם כשאנחנו בטוחים שאנחנו צודקים.

כי לפעמים עבודת ה' הגדולה ביותר אינה במה שאנחנו אומרים, אלא במה שאנחנו בוחרים שלא לומר.

ובראש השנה שבו השופר שותק, אולי אנחנו צריכים להקשיב למה שהשקט הזה אומר לנו.

הרב אליעזר שמחה ווייס