ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד?

 

ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד?

בהפטרה של היום הראשון של ראש השנה אנו קוראים את הפרשה המרגשת של חנה ואלקנה. מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב מופנית לחנה — לתפילתה מעומק הלב, לדמעותיה, לנדרה, ולבסוף ללידתו של שמואל הנביא. אולם בדברי חז"ל אנו מוצאים גם את דמותו של אלקנה, שממעשיו ניתן ללמוד יסוד גדול בעבודת ה'.

אלקנה לא ראה את עבודת ה' שלו כדבר הנוגע אליו ולבני ביתו בלבד. כאשר היה עולה למשכן בשילה, לא הסתפק בכך שהוא עצמו יקיים את המצוה. הוא ביקש להביא עמו גם יהודים אחרים.

הנביא מספר שאלקנה היה עולה מעירו לשילה "מימים ימימה". ובתנא דבי אליהו מבואר שהיה עולה ארבע פעמים בשנה — שלוש פעמים מן התורה, ופעם נוספת שקיבל עליו בנדבה. אך עיקר גדולתו לא היתה רק בכך שהוסיף על חיובו. גדולתו התגלתה במה שעשה בדרך.

אלקנה היה עולה עם אשתו, בניו וכל בני ביתו. בדרכם היו לנים ברחובה של עיר, והאנשים במקום היו רואים אותם ושואלים: "להיכן תלכו?" והיו משיבים להם שהם הולכים לבית האלקים שבשילה, "שמשם תצא תורה ומעשים טובים". ואז היה אלקנה פונה אליהם ואומר:

"ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד?"

אין בדברים הללו תוכחה ואין בהם ביקורת. אלקנה אינו אומר להם שהם אינם נוהגים כראוי. הוא פשוט מזמין אותם להצטרף. הוא עולה לשילה, והוא רוצה שגם הם יבואו.

ויש כאן נקודה עמוקה במיוחד. אלקנה אינו אומר להם: "בואו אחרינו". הוא אומר: "ונלך ביחד". הוא אינו עומד מן הצד ומבקש מהם ללכת בדרך שלו. הוא מוכן ללכת יחד איתם.

הדברים פעלו. בתנא דבי אליהו מסופר שבשנה הראשונה עלו עמו חמשה בתים, בשנה שלאחריה עשרה בתים, ובשנים הבאות הלך מספרם וגדל. אלקנה אף היה משנה את דרכו משנה לשנה, כדי להגיע למקומות נוספים ולפגוש עוד אנשים. הוא היה מוכן להאריך את הדרך שלו כדי שעוד יהודים יזכו לעלות לבית ה'.

ועל כך אומרים חז"ל דבר נפלא. הקב"ה אמר לאלקנה: כשם שאתה הכרעת את ישראל לכף זכות, חינכת אותם במצוות וזכו רבים על ידך, כך אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות. אותו בן היה שמואל הנביא.

אלקנה הקדיש את דרכו לבית ה' כדי לזכות יהודים לעבודת ה'. ובנו שמואל עתיד היה להנהיג את כלל ישראל ולהדריכם בדרך התורה. מה שהתחיל בהזמנה פשוטה של אלקנה — "ונלך ביחד" — נעשה לבסוף השפעה גדולה על כלל ישראל.

יש כאן יסוד חשוב במיוחד לראש השנה.

כאשר אנו עומדים לפני הקב"ה ביום הדין, באופן טבעי אנו חושבים על עצמנו. אנו מבקשים חיים, בריאות, פרנסה, נחת וסייעתא דשמיא. אנו חושבים על החסרונות שלנו ועל הקבלות שאנו רוצים לקבל על עצמנו לקראת השנה החדשה. אנו שואלים את עצמנו במה עלינו להתחזק ומה עלינו לתקן.

כל זה ודאי נצרך. אבל אלקנה מלמד אותנו שיש עוד שאלה שעל יהודי לשאול את עצמו בראש השנה:

את מי אני לוקח איתי?

עבודת ה' של יהודי אינה מסתיימת בעצמו. אם זכינו להתחזק בתורה, בתפילה ובקיום המצוות, עלינו לחשוב גם כיצד נוכל לזכות יהודי נוסף. אם זכינו לבית של תורה, לשולחן שבת ולחיי תורה ומצוות, עלינו לחשוב כיצד אפשר לשתף גם יהודי אחר בכל הטוב הזה. אם יש לנו מקום בבית הכנסת, עלינו לשים לב גם ליהודי אחר שאולי עדיין אינו מרגיש חלק מן הציבור. ואם יש אדם שהתרחק, במקום לשאול רק מדוע התרחק, עלינו לשאול את עצמנו האם עשינו די כדי להתקרב אליו.

וכאן אנו יכולים להבין גם את דברי יוסף הצדיק. כאשר יוסף יצא לחפש את אחיו, הוא אמר:

"את אחי אנכי מבקש."

החיפוש אחר האח קודם להזמנה ללכת יחד. כדי לומר ליהודי "ונלך ביחד", צריך קודם לחפש אותו. צריך לראות אותו. צריך לשים לב למי שנמצא סביבנו ולא להסתפק בכך שכל אחד דואג לעבודת ה' של עצמו.

זה היה כוחו של אלקנה. הוא לא חיכה שאנשים יבואו אליו. הוא יצא לדרך, חיפש את אחיו, וכאשר פגש אותם אמר להם: "למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד?"

הדבר נוגע גם לאחד הכאבים הגדולים של הציבור שלנו — משבר השידוכים. יש בחורים ובחורות טובים וראויים שממתינים זמן רב לבניית ביתם. פעמים רבות אין חסרה להם אלא אותה מחשבה נוספת, אותו בירור, אותה הצעה שאולי לא חשבנו עליה, או אדם שיטרח באמת למצוא עבורם את הזיווג המתאים.

גם כאן אנו יכולים ללמוד מאלקנה. אין די בכך שכל אחד מאתנו יעסוק בבניית ביתו שלו. עלינו לראות גם את אחינו ואחיותינו שעדיין מחכים לבית משלהם. "את אחי אנכי מבקש" פירושו גם לראות את הצער של הזולת ולשאול: מה אני יכול לעשות כדי לעזור לו? לפעמים הצעה אחת, שיחת טלפון אחת או בירור אחד יכולים לשנות חיים שלמים.

זוהי משמעותה של "ונלך ביחד". איננו אומרים: כל אחד ימצא את דרכו בעצמו. אנו אומרים: אם אחינו עדיין עומד בדרך, נצעד עמו עד שיגיע למקומו.

הדבר נוגע גם לאנשים אחרים סביבנו. יש אנשים הנושאים קשיים שאינם ניכרים כלפי חוץ. יש משפחות המתמודדות עם אובדן, עם קשיים כלכליים, עם בדידות, עם מחלה, או עם בן משפחה שעובר תקופה קשה.

לפעמים אנו פוגשים אדם, אומרים לו שלום, שואלים לשלומו וממשיכים בדרכנו. אבל ייתכן שהוא זקוק ליותר ממילה טובה. אולי כדאי להתקשר אליו שוב לאחר כמה ימים. אולי אשתו זקוקה לעזרה מעשית. אולי הילדים זקוקים לתשומת לב. ואולי כל מה שנדרש הוא שיהיה מי שיישב לידו, ישמע אותו וייתן לו להרגיש שאינו לבדו.

אלקנה מלמד אותנו שלא תמיד צריך לחכות שהשני יבקש. לפעמים צריך לשנות מעט את הדרך שלנו כדי להגיע אליו.

יש סביבנו יהודי שהתבודד ונעשה מרוחק מן הציבור; אדם מבוגר שנמצא הרבה לבדו; בחור או אברך שזקוק למילה טובה ולעידוד; יהודי חדש בבית הכנסת שעדיין אינו מכיר איש; משפחה שעוברת תקופה קשה ואינה רגילה לבקש עזרה. לא תמיד צריך לעשות דברים גדולים. לפעמים די בשיחת טלפון, בהזמנה לסעודת שבת, בעזרה קטנה, במילה טובה או בהתעניינות כנה.

וזהו אולי עומק הדבר שאלקנה הוסיף לעצמו מעבר לחיובו. העלייה הנוספת שלו לא היתה רק עוד הידור אישי בעבודת ה'. הוא ניצל את הדרך הנוספת כדי לזכות אחרים. הוא הבין שכאשר יהודי מתעלה בעבודת ה', הדבר צריך לפתוח את לבו ועיניו גם לצורכי אחיו.

זהו גם חשבון נפש שראוי לעשות כאשר אנו מקבלים קבלות לקראת השנה החדשה. אנו רגילים לשאול: מה אני יכול להוסיף? אולי עלינו לשאול גם: את מי אני יכול לחזק?

את מי אני יכול לעודד? למי אני יכול להקל? את מי אני יכול לקרב לתורה ולמצוות? למי אני יכול לתת את התחושה שהוא אינו עומד לבדו? האם יש בחור או בחורה שאני יכול לחשוב עליהם בשעת חיפוש שידוכים? האם יש משפחה שאני יכול לסייע לה? האם יש יהודי שאני יכול לקרב?

לא צריך לחפש מעשים גדולים. דרכו של אלקנה התחילה במילים פשוטות:

"ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד?"

יש עומק רב במילים הללו. אלקנה לא העמיד את עצמו מעל אותם אנשים. הוא לא אמר: "בואו אחריי". הוא אמר: "ונלך ביחד." הוא מוכן ללכת יחד עם אחיו, להיות עמו בדרך, ולהביא אותו יחד לבית ה'.

וזה מתחבר היטב ל**"את אחי אנכי מבקש"**. מי שבאמת מבקש את אחיו אינו מסתפק בכך שהוא רוצה להביא אותו למקום שבו הוא נמצא. הוא מוכן לצאת אליו, לפגוש אותו במקום שבו הוא נמצא, וללכת עמו יחד.

אולי זהו אחד החשבונות שעלינו לקחת עמנו לראש השנה. ודאי שעלינו להביט פנימה ולחשוב במה אנו צריכים להתחזק. אבל יחד עם זאת עלינו להביט גם סביבנו ולשאול:

האם יש יהודי שאני צריך לשנות את הדרך שלי כדי להגיע אליו?

אם הקב"ה נתן לנו כוחות, נקדיש חלק מהם גם למי שנושא משא כבד. אם זכינו לחיות בבית של תורה ובחיי תורה ומצוות, נחשוב כיצד אפשר להשפיע מטוב זה גם על אחרים. ואם אנו רואים יהודי שעדיין מחפש את מקומו, לא נעבור על פניו מבלי לשים לב.

אלקנה מלמד אותנו שלפעמים עיקרה של הדרך אינו רק לאן אנו הולכים, אלא את מי אנו לוקחים עמנו בדרך.

כאשר אנו עומדים לפני הקב"ה בראש השנה, אולי זו אחת השאלות שראוי שניקח עמנו אל השנה החדשה:

את מי אני לוקח איתי?

יהי רצון שבזכות שנבקש את אחינו, שנפתח את לבנו זה לזה ושנלך יחד בדרך התורה והמצוות, נזכה לראות את כלל ישראל מתחזקים ומתעלים, ובפרט שנזכה לראות את כל הבחורים והבחורות שעדיין ממתינים לזיווגם זוכים במהרה לבנות בתים נאמנים בישראל, מתוך תורה, קדושה ושמחה. ונזכה כולנו ללכת יחד בדרך התורה, עד שיתקיימו בנו דבריו של אלקנה:

"ונלך ביחד."

*הרב  אליעזר שמחה ווייס*