מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
יום חמישי לפרשת ואתחנן נחמו תשפ"ו.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
תשעה באב אחר הצהרים, הנושא של המאמר מוכן לי בראש אבל המחשבות מתרוצצות וסוערות.
לא בגלל הצום, אלא בגלל סיבת הצום והסיבה שלא נגאלנו, כאשר הכתובת רשומה על הקיר והוכיחה את עצמה שוב בתוך הצום הזה.
החילונים והשמאלנים והציונים שמציקים ומצירים את דרכינו, אנו מקוים שיתעשתו ויחזרו בתשובה, חלקם הגדול 'תינוקות שנשבו' והם מוסתים ע"י התקשורת ואפשר למצא להם צד זכות ולא אבדה תקוותם.
יש 'תינוקות שנשבו' בזוית הפוכה וזה כל כך כואב עד לשד העצמות.
האזרח הרגיל לא יוכל לשער את זה, מי שלא עבר את זה לא יבין זאת, אמנם כל אחד יש לו סיטואציות כאלו בחיים בזעיר אנפין, פה ושם בושה או ביזוי ברבים, בעקיצה לחזן או בעל קורא או כל נושא אחר, אך באופן גדול ועצום, לא כל אחד זוכה לכך.
תיכף אסביר ואפרט, אך לפני כן אסייג.
כשהקב"ה שולח נסיון, הוא שולח גם כוחות, ובדרך כלל זה כבר טבוע בגנים של המקבל והוא אמור לאגור את כוחות הנפש הטמונים בו ולהתמודד עם כך, לכן מצד 'החוטף' זה לא כל כך גרוע כפי שזה נראה, אבל מצד המחטיף, אוי אוי אוי.
וכעת לעצם הענין, אנסה לקצר כי הזמן קצר.
אמש, ליל תשעה באב, כאשר כולנו מתאבלים על החורבן, שחז"ל גילו לנו שזה בגלל מחלוקת ושנאת חינם, אירע מקרה בעיר ששמה 'קרית ספר', ישב על הארץ יהודי חשוב ותלמיד חכם, הגאון רבי אליהו מאיר פייבלזון שליט"א ודרש לשומעי לקחו בעייני החורבן.
לפתע, נכנסו ל'בית המקדש מעט' הזה קבוצת פורעים והחלו לעשות מהומה וצעקו קריאות בזויות כנגד הדרשן וזאת לא פעם ראשונה, לפני מספר ימים התנפלו מספר בחורים על הרכב שהסיע אותו והתביישתי להסתכל על ההתנהגות הברוטאלית מצד אנשים שמכנים את עצמם בני תורה.
אינני מכיר את הרב פייבלזון, אמנם קראתי את מאמריו בעיתון משפחה ובזה מסתיימת ההיכרות בינינו, אייני זוכר שראיתיו אי פעם, אולי כן, אבל בודאי שלא זכור לי ששוחחתי איתו אי פעם.
ביררתי איזה פשע הוא עשה שמצדיק כזו התנהגות כלפיו? להלבין פניו ברבים באופן נורא, מתברר שהוא איש מחשבה והגות ודעותיו לא מסתדרים עם דעת המיינסטרים ועל כן נחרץ משפטו ודינו ללא בית דין.
כשראיתי את המראות, כלה מיד בראשי שהמילה 'חורבן' היא אותיות 'חור-בן' על שם 'חור בן מרים' שנהרג ללא משפט, משום שהביע את דעתו כנגד אלו שעשו את העגל.
גם זכריה הנביא, שכל כך בכינו על מותו היום בקינות, נהרג בגלל שהביע את דבריו שלא מצאו חן בעיני השומעים.
ולמה אני נזעק? כי אני הייתי שם, לא בקרית ספר, אלא במעמדות כאלו, עברתי השפלות כאלו לרוב במשך מספר שנים, אבל בעוד אני סבלתי זאת מידי אנשים שזו מהותם וחינוכם, שמגיל אפס הולעטו בהשקפה 'אני ואפסי עוד' ומי שלא סובר כמוהם דינו סקילה, הרי שכאן המקרה שונה.
אם בני תורה הם, עליהם להכיר את דברי הגמ' שמספרת כי אנשים שפלים היו באים לבית המדרש ושואלים את דוד בקול רם: הבא על אשת איש, מה דינו? ודוד ענה להם: דינו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
ובינתיים מצטברים עוד ועוד קהילות שמצטרפים ל'שיטה הקדושה', שכל האמצעים כשרים והמטרה מקדשת את כל האמצעים ובגלל שאני עברתי את כל התהליך ובגלל זה אני מתגורר בארה"ב ולא בירושלים מקום הולדתי, לכן אני רגיש יותר משאר האזרחים שבשורה.
טרור הוא טרור ואלימות היא אלימות והם אסורים בתכלית האיסור, למרות שבמובן מסויים יש הבדל בין חסידות שנזעקת על כבוד רבם או כבוד הנדל"ן שהיא נקודת המחלוקת ושאר ירקות בדומה לזה, לבין מי שכל חטאו הוא שהוא לומד את תורת ה' ומביע את השקפתו כפי הבנתו.
את הגאון רבי נפתלי אנשין הי"ד, מחבר 'רש"י כפשוטו', רצחו על שהעז להביא את דברי קדמונינו לא לפי רצון חלילם, את חייו של רבינו ה'בן מלך' זי"ע מיררו ללא הפסקה, על שהעז להבין 2 צדדים ולדגול בשיטת 'אלו ואלו דברי אלקים חיים' ועוד הרשימה ארוכה, כל בעל מחשבה והגות שלא חת להביע את דעתו, שהיא אחת משבעים פנים שיש לתורה לפי הבנתו, אחת דינו.
לו היו אותם מבזים מתלהטים יודעים איזה מחיר משלמים על כך, היו הדברים נראים אחרת, הבעיה היא שהתשלום לא מגיע מיד, הקב"ה הוא ארך אפים ונותן לאדם זמן להתבונן ואם התשלום היה מגיע מיד, היה זה מבטל את הבחירה של האדם.
הרבה פעמים זה קורה, כאשר הרוחות הלוהטות נרגעות ואז, כשהרגשות מצטננות, מתחילים לעשות חשבון הנפש, על פי הרוב זה קורה לאחר סדרת צרות צרורות שלא יודעים למה ומאיפה צנח עלינו? אבל גם זה לא תמיד עוזר, יש בחינת 'רשעים אפילו על פתחם של גיהנום אינם שבים', חז"ל מספרים לנו ע"י חיאל בית האלי שבנה את יריחו ואיבד את כל בניו כהבטחת יהושע 'בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה' ובכל זאת הוא סבר שזה יד המקרה ולא קשור לקללת הנביא.
במשך 16 שנה האחרונים, מאז שהיגרתי לארה"ב, אחת לתקופה אני מקבל טלפון של בקשת מחילה, בחלק גדול מהמקרים זה לא הסובל עצמו, אלא סובביו, שרואים את צרתו והם סבורים שעליו לבקש מחילה, אבל הסובל עצמו סבור ההיפך, שכל הצרות שהוא סובל, זה בגלל שלא נלחם מספיק.
לפני שבועיים התקשר אלי יהודי חשוב מירושלים ושואל אותי אם אני מכיר את פלוני אלמוני? מה השאלה? עניתי, האיש מירר את חיי יומם ולילה, רדף אחריי והיכני ולא נתן לי מנוח לרגע. 'מה איתו'? ביררתי
האיש כבר נשוי 15 שנה וטרם זכה לזש"ק וכעת הוא על שולחן הניתוחים לסגור חור שיש לו בריאה ומסכנת את חייו.
האיש שאל אם אני מוחל לו? 'ברור' עניתי לו, תן לי את שמו ושם אמו ואתפלל עליו, הוא לא עשה לי כלום, הוא היה שליח מאת ההשגחה וכמו שאמר דוד המלך 'אלקים אמר לו קלל', אז מבחינתי, מה זה משנה מי החזיק בידיו את המקל?, אני סלחתי לכולם, הבעיה שלו היא בינו לבין קונו ואם הוא יבין לבקש מחילה, זה רק מפני שכך ציוה הבורא.
יש לי הרבה להאריך בנידון, אני צריך לצאת למנחה והלילה הוא ליל שישי, על כן אעצור כאן, אצרף גם את המאמר של ידידי ר' אריה ארליך עורך משפחה שהביא את ההיבט הציבורי בנידון ואולי אמשיך בשבוע שהבא בענין.
רק אוסיף כי יש לכל אחד חובת מחאה בענין. בגמ' שבת יש סוגיא של מאמרי רבי שמואל בר נחמני על כמה מקרים שמופיעים בתנ"ך של אנשים שכתוב שחטאו, ורבי שמואל אומר שלא חטאו, ומסכם שהכתוב מכנה אותם שחטאו בגלל שלא מיחו, כגון שלמה המלך ובני עלי ובני שמואל וכו', ומכיון שכל הסוגיא היא כהמשך לדברי הגמ' על פרתו של רבי אלעזר בן עזריה שיצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים והגמ' מקשה: היתכן? והגמ' מתרצת שבודאי לא נכשל ר"א בזה, אלא פרה של שכנתו היה ולא מיחה, ובודאי שאין הכוונה שר"א היה צריך לצאת בהפגנה וכתבי פלסתר נגדה, שהרי התורה קבעה 'ולא תשא עליו חטא', אלא שהיה צריך למצא את הדרך איך להודיע לה על האיסור ואולי היה מועיל, על כן ברור שהמחאה הרצויה שהתורה ציוותה, היא באופן מכובד, בלי לצער ובלי לבזות.
הרי כך מצאנו לגבי פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שראה מעשה ונטל רומח וחז"ל אומרים שרק בגלל שהוא הרגם תוך כדי החטא, אבל אם זמרי כבר היה פורש וסיים את חטאו, היה פנחס נחשב רוצח, ומיד פרצה מגפה נוראה שכילתה 24 אלף מישראל, בגלל שראו את זמרי מבזה את משה רבינו וכולם שתקו והגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן מביא מכאן ראיה, שאפילו אם יש אחד שיביע את המחאה על בזיון כבוד התורה וכבוד השכינה זה כבר מועיל, שהרי התורה מעידה שפנחס 'השיב את חמתי'.
ובפרט היום שלמדנו על קמצא ובר קמצא וטענתו היתה 'מדשתקי רבנן שמע מינא ניחא להו'.
ואם חשקה נפשך להביע את כאבך, תדפיס מספר העתקים של המאמר הזה ותשים בבית כנסת או תכניס לתיבת דואר של מי שחשוב לו לקרא את זה.
אסתפק בזה לבינתיים והלואי ונזכה לרוח תשובה שיערה הקב"ה לתוך מחננו והפרופורציות יחזרו לשפיותם.
בברכת שבת שלום ומבורך
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.