אבישי מתייה: כבר 30 שנה, מאז שיצחק רבין נרצח, אין למחנה השמאל מנהיג ראוי.
חצי השנה של שמעון פרס היתה עגומה. אהוד ברק כשל בכל תחום. ואחריהם צפו ונעלמו מצנע. פואד. פרס. פרץ. יחימוביץ'. הרצוג. גבאי. גנץ. לפיד. בנט. ואיזנקוט.
כל שנותר לשמאל הוא "רק לא ביבי".
אבל מי כן?
מי יכול לתת פייט רעיוני. להציג חזון אידיאולוגי. לדבר בלשון של ריפוי ולא של שיסוי. מי מספיק כריזמטי כדי להתמודד מול ביבי?
אתם רואים מישהו כזה?
כי אני לא.
ואולי הבעיה נמצאת במקום אחר.
אצל מצביעי השמאל המתמעטים והולכים. שלא מסוגלים לרדת ממגדל השן ולהתחבר לעם. לסרוגים. לחרדים. למזרחים. לרוסים. לפריפריה. אפילו לערבים.
אז עם מי תבנו קואליציה
אם אתם סולדים ובזים ומזלזלים בכולם, עם ניחוח קל אך מובהק של גזענות?
ככל שהשמאל הסתגר בתוך עצמו, כך התרחק מהשלטון.
ככל שהתרחק מהשלטון, כך נעשה חסר אונים ומתוסכל.
וככל שנעשה חסר אונים, הכעס שוטף את ציוציו, פוסטיו והפגנותיו. השמאל זועם. זועף. שונא. גם רעיל.
אבל ככה לא משנים את המציאות.
את המציאות משנים במעשים. בחיבורים. בהקשבה. בכבוד הדדי.
בכן - ולא בלא.
עד שהשמאל יוותר על יהירותו ויערוך חשבון נפש נוקב עם עצמו ועם דרכו, הוא ימשיך להיות מיעוט.
ולא יבין למה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.